אם אתם כאן, כנראה שהכותרת שלי עבדה...
לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הומוסקסואליות. מתברר שלפחות אדם אחד הבין מהפוסט ההוא שאני:
א. סוג של הומופוב.
ב. רואה בהומוסקסואליות סוג של מחלה.
אני לא מתכוון להגיד אם אני כן או לא כזה, אלא להציג את הדעות שלי ולתת לכל אחד לשפוט את העניין בעצמו. יש כאלה שיראו בי הומופוב, ויש כאלה שיחשבו את ההיפך בדיוק. זה ככה גם במציאות, אז למה שלא יהיה כך כאן?
אז לדעתי הומוסקסואליות היא לא מחלת נפש. הסיבה היא פשוטה נורא! ב-DSM4 (מגדיר מחלות הנפש האמריקאי) לא מופיע ערך בשם "הומוסקסואליות" ולכן הומוסקסואליות היא לא מחלת נפש. נורא פשוט, נכון?
אבל רגע... עד 1973 ה-DSM דווקא כלל הומוסקסואליות! אז עד 1973 היא כן הייתה מחלת נפש והיום כבר לא?
התשובה, בעיניי, היא כן. בסופו של דבר, מי שמגדיר מהי הפרעה ומהי מחלת נפש, הוא החברה עצמה. אם החברה רואה בתופעה מסוימת הפרעה הדורשת טיפול, הרי שהיא כזו.
רק לפני כ-500 שנים העיירה סאלם הייתה מפורסמת בציד המכשפות שערכה. אולי היום זה נראה לנו מטופש, אבל לפני 500 שנים מכשפות היו דבר אמיתי לחלוטין בעיניי החברה, וככאלה, היה צריך מישהו לטפל בהן. הטיפול כלל בדרך כלל את שריפתן או הטבעתן. מאוד הומאני.
למרבה המזל, המאה ה-21 באה לעולם כשהיא חפה לחלוטין מגזענות כלפי הומוסקסואלים. החברה המודרנית לא רואה בהומוסקסואליות סטייה, אלא אורח חיים לגיטימי לחלוטין שאין לבקרו ואין בלאו הכי סיבה לטפל בו.
רגע... אז למה הדתיים לא מוכנים לקיים את מצעד הגאווה בירושלים?
ולמה המוסלמים מסכימים איתם?
והנוצרים?
והבודהיזם?
והיפנים?
והסינים?
והאינדיאנים?
אפילו הפאלון גונג הנרדפים מדברים נגד הומוסקסואליות!
בעצם, התיעוד היחיד שמצאתי להומוסקסואליות כדבר מקובל בדתות הוא ב-ויקה ואצל אפלטון (שאפילו החמיא ליצירתיות של ההומוסקסואלים. גו פלאטו! לא בדיוק דתי, אבל שיהיה).
רגע... אבל ההומוסקסואליות היא תופעה לגיטימית... הומוסקסואלים לא פוגעים בחברה בשום צורה! איפה היינו, כחברה, בלי הומוסקסואלים כמו פרדי מרקורי, עברי לידר, ההוא מהיי פייב, ליאונרדו דה וינצ'י, מיקלאנג'לו בונארוטי, אלכסנדר הגדול ויש הטוענים שגם אברהם לינקולן? (אה, כן, יש גם כאלה שטוענים שהיטלר, אבל אותו לא מצאתי באתרי הגאווה למיניהם... מעניין למה). אז למה הדת שונאת את ההומוסקסואלים?
התשובה היא, כמובן, ככה! מאותה סיבה שהדתות בוחרות לשנוא את כל מי ששונה מהמקובל באותה דת. זה פשוט חלק מהעניין הדתי. אפשר לדבר על סובלנות לאחר עד מחר, אבל רק כל עוד הוא איתך... כמעט כל הדתות מדברות על אוטופיה באחרית הימים. האוטופיה הזו כוללת כמעט תמיד רק נציגים מאותה דת עצמה. בדרך כלל, אם יש נציגים מדת אחרת באוטופיה, הם משמשים כעבדים לבני הדת שמגדירה את אותה אוטופיה.
אז הבנו שהיום הממסד כבר לא רואה בהומוסקסואליות הפרעה, אבל חלקים ניכרים באוכלוסיה עדיין כן.
עכשיו בואו נעבור לאוכלוסיה נרדפת אחרת, שלא שפר עליה גורלה ואין לה תותחי הסברה כבדים כמו להומוסקסואלים, ולכן אף אחד לא מתכוון להוציא אותה מה-DSM בעתיד הנראה לעין.
האוטיסטים! אני לא מתכוון לאוטיסטים הסיעודיים שצריכים עזרה בתפקוד היומיומי, אלא לאלו שנמצאים בשלבים הקלים יותר של הקשת האוטיסטית. האוטיסטים הקלים יותר, בתפקוד גבוה, כמו האספרגיים ("תסמונת אספרגר").
ממש כמו אצל ההומוסקסואליים, גם האספרגיים לא פוגעים באיש, וגם הם נחשבים יצירתיים מאוד (הפעם לא אפלטון אמר את זה, אלא אנשי מקצוע). בכל זאת, הממסד הרפואי החליט שהוא משקיע מאמצים בניסיון לרפא את אותם אנשים ממשהו שהם לא רואים בו מחלה, אלא, ממש כמו ההומוסקסואלים, מרגישים שהוא סגנון חיים שונה, אבל לגיטימי!
למען הגילוי הנאות, אני אספרגי. כן, נוח לי יותר לבד. אני מעדיף לבלות ערב בבית עם עצמי מלצאת למקומות המוניים. בילוי עם חברים אני מעדיף עם חבר קרוב ומוכר. יותר משני אנשים זה כבר מלחיץ מבחינתי. רצוי בבית, שלי או שלו/ה. מקסימום בבית קפה שקט. (לא הייתם "רואים עלי" שאני "כזה". אני אספרגי מהסוג הקל מאוד, ולימדתי את עצמי את המיומנויות החברתיות הבסיסיות, וברוב המקרים גם במורכבות יותר אני כבר שוחה.)
אספרגיים (או אספים) מרגישים הרבה פעמים שהחברה לא מבינה אותם, אבל יותר מזה, שהם לא מבינים את החברה.
אני יכול (למשל) לכתוב פוסט על הומוסקסואליות ולגלות פתאום שאני הומופוב. או לכתוב תגובה על (על מה שזה לא היה, כנראה הישרדות, ראו פוסט קודם) ולגלות פתאום שאני צבוע ומתנשא.
אני לא חושב שאני הומופוב, ואני לא חושב שאני צבוע ומתנשא. למען האמת, מהבנתי את חבריי בקהילה האספרגית, אני לא חושב שיש לנו את ההבחנות האלה ואת היכולות האלה לצביעות מתנשאת ולגזענות. מה שיש לנו, בכמויות, זה את היכולת לצאת בהצהרות בלי להבין את האופן שבו הן יתפשו על ידי האחר.
כל מה שהאספרגיים היו רוצים זה את ההכרה של החברה בשונות הלגיטימית שלהם. בניגוד להומוסקסואלים, זה כנראה לא יקרה.
למרות שאף דת לא הצהירה שצריך לרגום את האוטיסטים, ולמעשה, היהדות אפילו טוענת שהאוטיסטים הם קדושים ומדברים ישירות עם אלוהים, האוטיסטים לא מסוגלים לצאת לקמפיין הסברה רחב, הם לא מסוגלים לצעוד ברחובות עם דגלי אספרגיה ואינם מסוגלים להרגיש בנוח בחשיפת יתר כזו. קמפיין הסברה כזה לא יימשך זמן רב מדי, מכיוון שהוא יהווה תמיד עול רב מנשוא על המסבירים. (אני מסייג את דבריי. יש כמה מבינינו שאכן מסוגלים לכך, אבל הם מיעוט מבוטל).
אם יכריזו על יום הגאווה האוטיסטית/אספרגית, סביר להניח שרוב רובם של הצועדים הגאים יעדיפו להשאר בבית ולראות אותו בטלוויזיה.
בקיצור, אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא שכולנו בני אדם, והחלוקה הזו למגדרים היא מטופשת (למרות שכבן הקשת האוטיסטית, היא נוחה לי מאוד!). אף אחד לא צריך להיות מוגדר כהטרוסקסואל או כהומוסקסואל, אף אחד לא צריך להסביר למה נוח לו להיות לבד בבית ולמה הוא מעדיף להתכתב במייל על לשוחח בטלפון, אבל זו רק דעתי, ואני בסך הכל אוטיסט מסכן שעדיין לא הצליח להבין למה אנשים מסתכלים עליו בצורה מוזרה לפעמים כשהוא אומר משהו.
כל עוד אדם הוא מאושר ולא פוגע באנשים שסביבו, אין שום צורך לטפל בו.
תנו לי לשבת בבית לבד, תנו לכל אחד לשכב עם מי שנוח לו, ונהיה חברה הרבה יותר טובה.
חבל שזה לא עומד לקרות...
אגב, אם יש מי שנעלב מדברים שכתבתי כאן, זה רק כי אני אוטיסט ואתם לא... אכלתם אותה.
תבינו שעד גיל 13 בערך, לא הבנתי את המשמעות של תחושת העלבון, כי לא הבנתי שצוחקים עלי. רק אחר כך, כשהסבירו לי, הבנתי לאט לאט שלפעמים צוחקים עלי ולא איתי. היום אני כבר מבין מספיק כדי לדעת מתי צוחקים עלי, אבל להפגע מזה עדיין קשה לי... אתם מבינים? כל הסיבות הטיפשיות שבגללן אתם נעלבים מאנשים שהם לא אתם, פשוט לא מדברות אלי...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
