לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

DDT להמונים


דרור דין טמיר (1977) נולד, גדל וחי באחת מערי הלוויין של המטרופולין התל אביבי. כל זה נגמר כשעבר לירושלים מסיבות שלא היו תלויות בו, ומאז הוא מנסה להכות שורש בסלעי ההר, ללא הצלחה יתרה. לדידי אין אג'נדה מגובשת על עצמו ועל החיים, אז אל תצפו לאחת. אנא, הגיבו


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הומוסקסואלים, אוטיסטים, ושאר חולי נפש


אם אתם כאן, כנראה שהכותרת שלי עבדה...

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הומוסקסואליות. מתברר שלפחות אדם אחד הבין מהפוסט ההוא שאני:

א. סוג של הומופוב.

ב. רואה בהומוסקסואליות סוג של מחלה.

אני לא מתכוון להגיד אם אני כן או לא כזה, אלא להציג את הדעות שלי ולתת לכל אחד לשפוט את העניין בעצמו. יש כאלה שיראו בי הומופוב, ויש כאלה שיחשבו את ההיפך בדיוק. זה ככה גם במציאות, אז למה שלא יהיה כך כאן?

אז לדעתי הומוסקסואליות היא לא מחלת נפש. הסיבה היא פשוטה נורא! ב-DSM4 (מגדיר מחלות הנפש האמריקאי) לא מופיע ערך בשם "הומוסקסואליות" ולכן הומוסקסואליות היא לא מחלת נפש. נורא פשוט, נכון?

אבל רגע... עד 1973 ה-DSM דווקא כלל הומוסקסואליות! אז עד 1973 היא כן הייתה מחלת נפש והיום כבר לא?

התשובה, בעיניי, היא כן. בסופו של דבר, מי שמגדיר מהי הפרעה ומהי מחלת נפש, הוא החברה עצמה. אם החברה רואה בתופעה מסוימת הפרעה הדורשת טיפול, הרי שהיא כזו.

רק לפני כ-500 שנים העיירה סאלם הייתה מפורסמת בציד המכשפות שערכה. אולי היום זה נראה לנו מטופש, אבל לפני 500 שנים מכשפות היו דבר אמיתי לחלוטין בעיניי החברה, וככאלה, היה צריך מישהו לטפל בהן. הטיפול כלל בדרך כלל את שריפתן או הטבעתן. מאוד הומאני.

למרבה המזל, המאה ה-21 באה לעולם כשהיא חפה לחלוטין מגזענות כלפי הומוסקסואלים. החברה המודרנית לא רואה בהומוסקסואליות סטייה, אלא אורח חיים לגיטימי לחלוטין שאין לבקרו ואין בלאו הכי סיבה לטפל בו.

רגע... אז למה הדתיים לא מוכנים לקיים את מצעד הגאווה בירושלים?

ולמה המוסלמים מסכימים איתם?

והנוצרים?

והבודהיזם?

והיפנים?

והסינים?

והאינדיאנים?

אפילו הפאלון גונג הנרדפים מדברים נגד הומוסקסואליות!

בעצם, התיעוד היחיד שמצאתי להומוסקסואליות כדבר מקובל בדתות הוא ב-ויקה ואצל אפלטון (שאפילו החמיא ליצירתיות של ההומוסקסואלים. גו פלאטו! לא בדיוק דתי, אבל שיהיה).

רגע... אבל ההומוסקסואליות היא תופעה לגיטימית... הומוסקסואלים לא פוגעים בחברה בשום צורה! איפה היינו, כחברה, בלי הומוסקסואלים כמו פרדי מרקורי, עברי לידר, ההוא מהיי פייב, ליאונרדו דה וינצ'י, מיקלאנג'לו בונארוטי, אלכסנדר הגדול ויש הטוענים שגם אברהם לינקולן? (אה, כן, יש גם כאלה שטוענים שהיטלר, אבל אותו לא מצאתי באתרי הגאווה למיניהם... מעניין למה). אז למה הדת שונאת את ההומוסקסואלים?

התשובה היא, כמובן, ככה! מאותה סיבה שהדתות בוחרות לשנוא את כל מי ששונה מהמקובל באותה דת. זה פשוט חלק מהעניין הדתי. אפשר לדבר על סובלנות לאחר עד מחר, אבל רק כל עוד הוא איתך... כמעט כל הדתות מדברות על אוטופיה באחרית הימים. האוטופיה הזו כוללת כמעט תמיד רק נציגים מאותה דת עצמה. בדרך כלל, אם יש נציגים מדת אחרת באוטופיה, הם משמשים כעבדים לבני הדת שמגדירה את אותה אוטופיה.


אז הבנו שהיום הממסד כבר לא רואה בהומוסקסואליות הפרעה, אבל חלקים ניכרים באוכלוסיה עדיין כן.


עכשיו בואו נעבור לאוכלוסיה נרדפת אחרת, שלא שפר עליה גורלה ואין לה תותחי הסברה כבדים כמו להומוסקסואלים, ולכן אף אחד לא מתכוון להוציא אותה מה-DSM בעתיד הנראה לעין.

האוטיסטים! אני לא מתכוון לאוטיסטים הסיעודיים שצריכים עזרה בתפקוד היומיומי, אלא לאלו שנמצאים בשלבים הקלים יותר של הקשת האוטיסטית. האוטיסטים הקלים יותר, בתפקוד גבוה, כמו האספרגיים ("תסמונת אספרגר").

ממש כמו אצל ההומוסקסואליים, גם האספרגיים לא פוגעים באיש, וגם הם נחשבים יצירתיים מאוד (הפעם לא אפלטון אמר את זה, אלא אנשי מקצוע). בכל זאת, הממסד הרפואי החליט שהוא משקיע מאמצים בניסיון לרפא את אותם אנשים ממשהו שהם לא רואים בו מחלה, אלא, ממש כמו ההומוסקסואלים, מרגישים שהוא סגנון חיים שונה, אבל לגיטימי!

למען הגילוי הנאות, אני אספרגי. כן, נוח לי יותר לבד. אני מעדיף לבלות ערב בבית עם עצמי מלצאת למקומות המוניים. בילוי עם חברים אני מעדיף עם חבר קרוב ומוכר. יותר משני אנשים זה כבר מלחיץ מבחינתי. רצוי בבית, שלי או שלו/ה. מקסימום בבית קפה שקט. (לא הייתם "רואים עלי" שאני "כזה". אני אספרגי מהסוג הקל מאוד, ולימדתי את עצמי את המיומנויות החברתיות הבסיסיות, וברוב המקרים גם במורכבות יותר אני כבר שוחה.)

אספרגיים (או אספים) מרגישים הרבה פעמים שהחברה לא מבינה אותם, אבל יותר מזה, שהם לא מבינים את החברה.

אני יכול (למשל) לכתוב פוסט על הומוסקסואליות ולגלות פתאום שאני הומופוב. או לכתוב תגובה על (על מה שזה לא היה, כנראה הישרדות, ראו פוסט קודם) ולגלות פתאום שאני צבוע ומתנשא.

אני לא חושב שאני הומופוב, ואני לא חושב שאני צבוע ומתנשא. למען האמת, מהבנתי את חבריי בקהילה האספרגית, אני לא חושב שיש לנו את ההבחנות האלה ואת היכולות האלה לצביעות מתנשאת ולגזענות. מה שיש לנו, בכמויות, זה את היכולת לצאת בהצהרות בלי להבין את האופן שבו הן יתפשו על ידי האחר.

כל מה שהאספרגיים היו רוצים זה את ההכרה של החברה בשונות הלגיטימית שלהם. בניגוד להומוסקסואלים, זה כנראה לא יקרה.

למרות שאף דת לא הצהירה שצריך לרגום את האוטיסטים, ולמעשה, היהדות אפילו טוענת שהאוטיסטים הם קדושים ומדברים ישירות עם אלוהים, האוטיסטים לא מסוגלים לצאת לקמפיין הסברה רחב, הם לא מסוגלים לצעוד ברחובות עם דגלי אספרגיה ואינם מסוגלים להרגיש בנוח בחשיפת יתר כזו. קמפיין הסברה כזה לא יימשך זמן רב מדי, מכיוון שהוא יהווה תמיד עול רב מנשוא על המסבירים. (אני מסייג את דבריי. יש כמה מבינינו שאכן מסוגלים לכך, אבל הם מיעוט מבוטל).

אם יכריזו על יום הגאווה האוטיסטית/אספרגית, סביר להניח שרוב רובם של הצועדים הגאים יעדיפו להשאר בבית ולראות אותו בטלוויזיה.


בקיצור, אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא שכולנו בני אדם, והחלוקה הזו למגדרים היא מטופשת (למרות שכבן הקשת האוטיסטית, היא נוחה לי מאוד!). אף אחד לא צריך להיות מוגדר כהטרוסקסואל או כהומוסקסואל, אף אחד לא צריך להסביר למה נוח לו להיות לבד בבית ולמה הוא מעדיף להתכתב במייל על לשוחח בטלפון, אבל זו רק דעתי, ואני בסך הכל אוטיסט מסכן שעדיין לא הצליח להבין למה אנשים מסתכלים עליו בצורה מוזרה לפעמים כשהוא אומר משהו.

כל עוד אדם הוא מאושר ולא פוגע באנשים שסביבו, אין שום צורך לטפל בו.

תנו לי לשבת בבית לבד, תנו לכל אחד לשכב עם מי שנוח לו, ונהיה חברה הרבה יותר טובה.


חבל שזה לא עומד לקרות...


אגב, אם יש מי שנעלב מדברים שכתבתי כאן, זה רק כי אני אוטיסט ואתם לא... אכלתם אותה.

תבינו שעד גיל 13 בערך, לא הבנתי את המשמעות של תחושת העלבון, כי לא הבנתי שצוחקים עלי. רק אחר כך, כשהסבירו לי, הבנתי לאט לאט שלפעמים צוחקים עלי ולא איתי. היום אני כבר מבין מספיק כדי לדעת מתי צוחקים עלי, אבל להפגע מזה עדיין קשה לי... אתם מבינים? כל הסיבות הטיפשיות שבגללן אתם נעלבים מאנשים שהם לא אתם, פשוט לא מדברות אלי...

נכתב על ידי , 26/2/2009 22:30   בקטגוריות אספרגר, הומוסקסואליות, מגדרים והגדרות, מגדר, מיניות האדם  
1940 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על אינטימיות מינית, אינטימיות זוגית, והכלום שביניהן


אם יש משהו שמשגע אותי, זה שאי אז בעבר ברחוק, איזה פוריטן חולה נפש, וכנראה גם די מסכן, החליט שמין חייב להיות מחובר לזוגיות.
אני אתחיל בסיפור. הקוראים הקבועים יודעים כבר שאני גרוש. בלי להכנס לפרטים, הסקס ביני ובין אשתי לשעבר היה מהגרועים בהיסטוריה. הייתה לנו זוגיות נהדרת (לפחות התחילה כך), הבנה מופלאה, תקשורת מדהימה, וסקס... סקס משעמם, בנאלי, צפוי ומכני. בלי תשוקה, בלי התלהבות ובלי הנאה... (חשוב לציין שמעולם לא "בגדתי", ולדעתי גם היא לא).
אחרי הגירושין התחלתי לעבוד במקום מסוים. הייתה שם בחורה בערך בת גילי, יפהפיה מהממת, דוגמנית ממש. בלונדינית טבעית עם עיניים כחולות כמו בפוסטרים של לבני. אחת שכשמסתכלים עליה בטוחים שמלאך ירד מגן עדן, וכשהיא פותחת את הפה מבינים למה גירשו אותה משם... כלבה שהשטן לא ברא.
בקיצור, אני והיא לא הסתדרנו מהרגע הראשון. שנינו עובדים כמנהלי צוותים, ומהשניה הראשונה היו בינינו חילוקי דעות לגבי הכל, החל מאיזה צבע לבחור לפרסום, ועד לאופן שבו צריך לדבר עם הצוותים שמוכרים את המוצר בשטח.
יום אחד נשארנו בעבודה מאוחר, שנינו, לבד. ויכוח גרר ויכוח שגרר מריבה שגררה התפרצות זעם שגררה סקס מדהים על הרצפה במשרד. כשזה נגמר, לא כל כך ידעתי איך לאכול את זה. מסתבר שגם היא לא. התחלנו לדבר ולנסות להבין מה זה אומר על היחסים שלנו מעכשיו. פתאום התחלתי לצחוק.
"למה אתה צוחק?" היא שאלה.
"כי אני לא סובל אותך!" התפוצצתי.
לקח לה בדיוק שנייה להתחיל להתפוצץ מצחוק יחד איתי.
בקיצור, מאז אנחנו ממשיכים לא לסבול אחד את השני, ממשיכים לצעוק אחד על השני בכל הזדמנות, לרדת אחד על השני וגם ללכלך אחד על השני אצל הבוס, אבל אם קורה שאנחנו נשארים לבד במשרד בערב, אנחנו משחזרים את הערב ההוא אחד לאחד, ומגלים בכל פעם מחדש מה משמעות המילה "וואו!".
עכשיו תבינו מה המשמעות של שני הסיפורים האלה? המשמעות פשוטה נורא. מי שחיבר בין הזוגיות למיניות עשה עוול למיליארדי הולכי על שתיים ברחבי העולם.
נכון, מדובר בשני דחפים שמרגישים שני בני אדם אחד לשני. בדרך כלל אותו אדם מרגיש את הדחף לזוגיות ואת הדחף לאינטימיות מינית לבני אותו המין, אבל מכאן ועד להחלטה ששני הדחפים הם דחף אחד? נו באמת...
היום, בדיעבד, ברור לי שאם אני וגרושתי היינו מרשים לעצמנו "להשתולל" בחוץ, כנראה שהיינו נשואים עדיין באושר. התאמנו פרפקט אחד לשני בכל הקשור לאינטימיות זוגית, ואפס התאמה בכל הקשור לאינטימיות המינית.
לא מזמן הכרתי בחור שאוהב את אשתו, מאוהב בה ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה (בלי הגזמה!) ובכל זאת, לא עובר שבוע בלי שהוא מוצא את עצמו במיטה של מישהי אחרת. גם אשתו לא יוצאת מקופחת, כן? אין לי מושג אם אשתו יודעת, ואין לי מושג אם אשתו "בוגדת" גם היא, מה שבטוח זה שה"בגידות" שלו לא הופכות אותו לבעל טוב פחות. אולי להיפך. הוא מאושר! מי שמאושר, בהכרח יהיה גם בעל טוב יותר מאדם שמסתכל על של הפיתויים שעומדים בחוץ ויודע שאסור לו לגעת. ריבוי האיסורים הזה הופך את האדם לממורמר.
יש מספיק זוגות שמנהלים מה שנקרא "נישואין פתוחים". בפועל, לדעתי, כשזה בא מהסכמה מלאה של שני בני הזוג, לדעתי זה המתכון המושלם לזוגיות מאושרת. שני אנשים שמצאו אהבה זה בזרועות זה, בטוחים לחלוטין באותה אהבה משותפת ונותנים אחד לשני ליהנות ממימוש הדחפים המיניים שלהם גם עם בני זוג אחרים מתוך הבנה שכמו שנעים לדבר אחד עם השני, אבל לפעמים צריך לפגוש ולדבר גם עם חברים, כך נעים לשכב אחד עם השני, אבל לפעמים צריך לגוון.

שוב, הטענה המרכזית שלי היא שהדחף לאינטימיות זוגית והדחף לאינטימיות מינית, הם שני דחפים שונים לחלוטין ואין ביניהם שום קשר. הראשון מונוגמי, והשני לחלוטין לא. כל ניסיון לחבר ביניהם הוא ניסיון לטשטש את האנושיות שלנו ולהכניס אותה למסגרות לא הגיוניות. אנחנו עדים לפשיטת רגל של מוסד הנישואין. לדעתי זה חלק מההסבר לכך.

בהזדמנות אכתוב גם את דעתי על מה שהחברה הפוריטנית גרמה לגברים, ובעיקר לנשים.

לילה טוב!
נכתב על ידי , 23/2/2009 00:24   בקטגוריות אהבה ויחסים, ביקורת, שחרור קיטור, עבודה, סקס, מיניות האדם, מיניות, מגדר  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הומואים, שלום עכשיו ופלסטיק


אחרי הפתיחה המרגשת של הבוקר, הגיע הזמן להתחיל עם דברים קצת יותר מהותיים.

עלה לי פתאום רעיון שמסביר, אולי, את כל הקטע של הגבר המודרני הרגיש, תנועות השלום למיניהן ואת הבום של תופעת ההומוסקסואליות מאז אמצע המאה הקודמת.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת החלה בעצם הפריחה של תנועות השלום למיניהן, של ההומוסקסואליות הגלויה ושל הגבר שמחובר לצד הנשי שבו. מה בעצם גרם לזה? התפתחות טבעית של חברה מתירנית מתוך שמרנות כאנטיתזה שהתקדמה מהשוליים אל המרכז? כנראה שכן, לפחות במובן מסויים, אבל נשאלת השאלה מה היה הטריגר?
אחרי מלחמת העולם השניה החל השימוש בפלסטיק בהיקפים שאנחנו מכירים היום. פתאום החליף הפלסטיק את הזכוכית בהמון דברים, כלי אוכל, בקבוקי שתיה וכו'.
על מנת לקבל פלסטיק שקוף ולא שביר, מוסיפים לו חומר שנקרא ביספינול A. החומר הזה משמש לא רק לתעשיית הפלסטיק, אלא גם כתחליף אסטרוגן אצל נשים שסובלות מחוסר בהורמוני מין נשיים... הביספינול A משתחרר בהדרגה מהפלסטיק ומזהם את האוכל והשתייה שאנחנו צורכים בכלי פלסטיק. אתם מבינים לאן אני חותר?
האם ייתכן שכל מהפכת התרבות, תנועת השלום, ההיפים והשחרור המיני של שנות השישים נבעו בעצם מזה שגברים קיבלו פתאום מנות קבועות של אסטרוגן דרך האוכל והשתייה שלהם? האם ייתכן כי כל העלייה בדיווח על הומוסקסואליות כתופעה חברתית, כל הגברים הרגישים, כל המטרוסקסואליים והגברים שמתחברים לצד הנשי שלהם וכו' הם בעצם תופעת לוואי של תרבות הפלסטיק?
מחקרים שונים מראים לנו שהומוסקסואליות אינה נשלטת ואינה מבחירה. להומוסקסואליים שוני אמיתי במבנה המוח ביחס לזה של הטרוסקסואלים. האם ייתכן שההורמונים שצרכה האם בעל כורחה השפיעו על התפתחות מוחו של התינוק ובכך על נטייתו המינית?
האם ייתכן שהגבר המודרני הרגיש, זה שאוהב אסתטיקה, בגדים ועיצוב פנים ונוהג לבכות מדי פעם בסרטים הוא בעצם תוצר של בקבוק הקולה שלו?
אל תתחילו לזרוק לי דוגמאות של איזה גבר-גבר שלועס פלסטיק לארוחת בוקר ועדיין יוצא מדי ערב לצוד תאואים בדיזנגוף וחוזר למערה שם ממתינה לו אשתו הכנועה, או של איזה גבר שעיר, שרירי ואלים שאמו שתתה אסטרוגן מזוקק בזמן ההיריון איתו, כי ברור מאליו שלא כל האוכלוסיה מושפעת באותו האופן מאותם גורמים, אבל התופעה, כתופעה, קיימת. אל תזרקו לי גם את האימפריה הרומית, כי שם הייתה ההומוסקסואליות סוג של אוננות כשבמקום יד משמש עבד צעיר. לא היו שם מערכות יחסים של זוגיות ממש בין גברים. דוד ויהונתן? ספקולציות.
יאללה, אני העליתי את הרעיון. את המחקר אני מצפה מהרופאים לעשות, אבל לא לשכוח לתת קרדיט על הרעיון ולהתחלק בתמלוגים...
למען הסר ספק, התופעה מעניינת אותי ברמה התיאורטית בלבד. זה שמישהו הומו או סטרייט לא מזיז לי את קצה הישבן. אני עצמי מעדיף את בנות המין הנשי, אבל שכל אחד יעשה את מי שעושה לו טוב...
נכתב על ידי , 16/12/2008 11:34   בקטגוריות מגדר, מיניות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

בן: 47




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדידי טמיר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דידי טמיר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)