DDT להמונים
דרור דין טמיר (1977) נולד, גדל וחי באחת מערי הלוויין של המטרופולין התל אביבי.
כל זה נגמר כשעבר לירושלים מסיבות שלא היו תלויות בו, ומאז הוא מנסה להכות שורש בסלעי ההר, ללא הצלחה יתרה.
לדידי אין אג'נדה מגובשת על עצמו ועל החיים, אז אל תצפו לאחת.
אנא, הגיבו |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
להקיא במושב האחורי של האוטובוס
מוצ"ש. אוטובוס עירוני מסריח. מושב אחורי. נוסע אחד, ראשו מורכן ומבטו מזוגג. אני.
לא הרבה אנשים נוסעים באוטובוס בשעה כזו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להתעם אחד מהשני, בהצלחה לא מבוטלת.
האוטובוס לוקח עוד פנייה, ואני מבין שזה לא יכול להישאר בפנים. אני מתחיל להקיא, ולהקיא, ולהקיא... אני לא מבין איך יכול להיות שאני מקיא כל כך הרבה. מאיפה כל זה בא?
אני מקיא אחורה, לרווח הזה שבין החלון האחורי של האוטובוס למושבים שבטיולים השנתיים ישבו בהם תמיד המקובלים.
אני כל כך מקווה שמחר האוטובוס הזה משובץ לטיול שנתי... גם דרך לנקום במקובלים.
אני פשוט לא מפסיק להקיא. גופי מותש כבר מההתכווצויות הבלתי רצוניות שמטלטלות את כל גופי. האוטובוס היה כמעט ריק לגמרי. אנחנו מתקרבים לתחנה הסופית שלו. אני מקווה שלא מבחינים בי. הטלטולים הופכים חלשים יותר ויותר. עיני מלאות דמעות. אפי מלא נזלת. חלקה נוטף לתוך שלולית הקיא המצחין שיצרתי. זו לא שלולית, זה אגם! אלוהים אדירים. אני מקווה כל כך שהנהג לא ישים לב. אני נוסע קבוע בקו הזה.
עוד התכווצות אחרונה. עכשיו כבר יוצא רק המיץ הצהוב הזה. המר כל כך. עוד קצת נזלת מתערבבת לתוכו. אלוהים אדירים, זה כל כך מסריח.
אני מסתובב לאיטי. רק אני, הנהג, ועוד זקן חרדי שמסתכל בי ברחמים ומנענע את ראשו.
"אל תדאג." הוא אומר לי, "זה קרה גם לי."
אני מהנהן בחולשה. מה קרה גם לך? אני רוצה לשאול אותו. גם אתה יצאת עם חברים אחרי שנפרדת מהחברה שלך, השתכרת כמו חמור וכל כך נהנית שידעת שאין סיכוי שלא תשלם על זה בהמשך?
| |
|  כינוי:
בן: 47 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
