לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

DDT להמונים


דרור דין טמיר (1977) נולד, גדל וחי באחת מערי הלוויין של המטרופולין התל אביבי. כל זה נגמר כשעבר לירושלים מסיבות שלא היו תלויות בו, ומאז הוא מנסה להכות שורש בסלעי ההר, ללא הצלחה יתרה. לדידי אין אג'נדה מגובשת על עצמו ועל החיים, אז אל תצפו לאחת. אנא, הגיבו


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Nirvana - Live at Reading


לפני שקניתי את הדיסק שאלתי את הבחור מה דעתו עליו. הבחור אמר שמדובר אמנם בהופעה חשובה, וטוב שהוציאו אותה בדיסק, אבל הוא התאכזב מהסאונד הגרוע. קניתי בכל זאת.

איזה מזל!

דיסק ענק, אחת הרכישות המוצלחות שלי בשנים האחרונות. ההופעה הזו התקיימה באוגוסט 1992, פחות משנה אחרי הפיצוץ הגדול עם שחרור הסינגל של Smells like teen spirit. קורט קוביין על הבמה, בשיאו, משתעשע עם הקהל וממש לא מתחנף אליו. את הדוגמה הכי טובה לזה אפשר לראות כשהוא מזייף בנגינה של smells בצורה משעשעת למדי. סוג של בדיחה שלו עם עצמו.
הסאונד אכן גרוע, כמו שבטח נשמעה ההופעה עצמה... אני זוכר את 1992 במובן הזה, וככה זה היה. זה שהדיסק מעביר את זה בצורה כל כך אותנטית עשה לי נעים בגב.
קשה לי להחליט איזה דיסק של נירוונה אני אוהב יותר. בסופו של דבר, אם לא Nevermind לעולם לא הייתי מגלה אותם, אבל השניים האחרים הרבה יותר אמיתיים לדעתי. את Bleach עשתה להקה של רוקרים צעירים שרוצים לעשות מוזיקה. את Nevermind עשתה להקה שהחליטה לנסות להתברג למיינסטרים, והתפשרה קצת על האמת האומנותית שלה. את In Utero עשתה להקה של מיליונרים שלא הבינו מאיפה זה בא להם, והחליטו שהם עושים את הדברים בדרך שלהם ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות (למרות שגפן רקורדס ניסו לטרפד את זה).
אני חושב שאני הכי אוהב את Incesticide. הוא לא נחשב כאחד מאלבומי האולפן שלהם, אבל אני לא מקבל את ההגדרה הזו. זה שהוא מכיל B-sides בעיקר לא הופך אותו לפחות אלבום אולפן. השירים שם יותר "נסיוניים" ולכן יותר אמיתיים בעיני. Sliver למשל, מצחיק אותי. מדובר בניסיון ראשון של קורט לכתוב שיר "מסחרי" ו"מיינסטרימי". אני אוהב את השיר הזה, אבל אני לא חושב שהוא מסחרי או מיינסטרימי.
כשאני משווה את נירוונה לשתי הלהקות שנחשבו ללהקות הרוק הגדולות של הניינטיז (גאנז ומטאליקה, ויסלחו לי מראש מעריצי הלהקות האחרות, אבל הן לא הגיעו לאותה הצלחה מסחרית, למרות שחלקן איכותיות לא פחות) ברור לי מי היא הלהקה הגדולה באמת בין השלוש. ההבדל הוא קורט קוביין...
בקיצור, אוהבי נירוונה? קנו!
נכתב על ידי , 11/4/2010 00:48   בקטגוריות ביקורת, מוזיקה, נירוונה, קורט קוביין  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

בן: 47




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדידי טמיר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דידי טמיר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)