DDT להמונים

כבר הרבה שנים לא כתבתי פה.

הספקתי לחלות, להבריא, להיות בזוגיות, לעזוב את הזוגיות, להתלונן על הטרדה מינית מצד אותה גברת שקוראיי הותיקים אולי יזכרו, ועוד ועוד...

ועכשיו היא התחילה לעבוד פה.

היא.

אהבת חיי.

האחת שפספסתי.

זו שכל כך הרבה שנים לחשתי לעצמי שהייתי צריך להישאר איתה אז, בימים ההם.

אז היא נשואה לאיש קבע, והם גרים בבית יפה עם גינה, יש להם שני ילדים והיא מחייכת מאוזן לאוזן בלי הפסקה, אבל פתאום היא כאן, קומה מתחתיי, אנחנו מתראים כל יום, לפעמים אפילו נוסעים לעבודה ביחד...

אני לא יודע אם גם לה זה מוזר. אני לא יודע אם יש לה את אותם הפרפרים שיש לי בכל פעם שאני מסתכל עליה, אני כן יודע שאני לא אפגע לה באושר הזה.

למה חיי האהבה שלי חייבים להיות כל כך מסובכים?

היא מאוהבת ברעיון, זה ברור לי. זה לא אני, זה לא המראה שלי, זה לא הסקס המטורף והאורגזמות המשוגעות, זו לא תשומת הלב, זו לא החיבה ההדדית, אלו לא הנעימים בגב. זו העובדה שיש לה מאהב צעיר. זה יכול היה להיות אני, וזה יכול היה להיות גם כל גבר צעיר אחר שהיה נוצר ביניהם חיבור ראשוני טוב. היא טוענת שאני הראשון שהיה לה מאז שהתחתנה (מלבד בעלה כמובן) ואני מאמין לה, אבל זה לא משנה את העובדה שאני לא היחיד, לפחות לא בפוטנציאל. שכבנו במיטה, מתנשפים עדיין, אני על הגב, ידה על חזי ועיניה נעוצות בי. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא חייכה אלי ואמרה שגם היא, ואז שאלתי אותה למה אני. "כי אתה עדין, מתחשב, אוהב, יפה, חכם ומביא אותי לשיאים שלא חשבתי שאני יכולה להגיע אליהם. אתה מוציא ממני את הטוב." הייתה התשובה שלה.

"ובעלך?" שאלתי, "הוא לא עושה את כל הדברים האלה עבורך?"

היא התפתלה באי נוחות.

"עושה, אבל זה אחרת. למה אתה מזכיר את זה עכשיו?"

היא התפתלה לכיווני במבט חתולי, והתחילה לנשק אותי...

זה לא אני. זה הרעיון.