DDT להמונים

קודם כל אני מתנצל על ההיעדרות. ימים מטורפים עוברים עלי...

עם שוך הקרבות אפשר לחזור ולהתמקד בתחום החברתי. לא ככה?

לפני כמעט שבועיים, יצא לי ללכת להופעה האחרונה של פסטיבל שירי הילדים המחודש בהפקת טמירה ירדני (נדמה לי שזה טדי הפקות. נכון?).

אתחיל במחמאות, ויש הרבה. הפסטיבל היה מושקע ברמות מדהימות. השילוב של הנוסטלגיה עם השירים החדשים גרם לי להזיל יותר מדמעה אחת. אחרי הכל, ילדותי הייתה רצופה בפסטיבלים האלה, וכאב לי על מותו של הפסטיבל עקב כניסתו של הפסטיגל לשוק.

הפסטיגל, שהתחיל במתכונת דומה מאוד לזו של הפסטיבל, הפך לטעמי למוצר ממוסחר שאין בינו ובין הפסטיבל (או הפסטיגל) המקורי כל קשר. הורי דור ההווה יעידו.

כשראיתי לראשונה את הקליפ המדהים שהופק, היזלתי דמעות! אני לא מתבייש להודות. עד כדי כך התרגשתי. עד היום אני שומר תקליטי ויניל של הפסטיבלים "ההם". המקוריים. חזרתי הביתה ומיד השמעתי לעצמי את לילך גליקסמן...

כשראיתי את הפסטיבל הייתי כנראה עסוק מדי בלהתרגש, אבל אחר כך, כשראיתי אותו ב-DVD עוד כמה וכמה וכמה פעמים (מסיבות כאלה ואחרות) שמתי לב למשהו שלא שמתי עליו דגש בהופעה המקורית, בבנייני האומה. משהו שהפריע לי.

בקטע מסוים, משתלטת הדמות ה"רעה" (לימונה הקורעת מצחוק המגולמת ע"י אילן פלד) על הבובה פסטי וגורמת לה לעשות את שהיא חפצה.

אתם יודעים מה ההבדל העיקרי בהתנהגותה בין פסטי של לפני (ה"טובה") לפסטי שתחת שליטת לימונה (ה"רעה")? התשובה ברורה:

פסטי של אחרי היא מזרחית! היא מתחילה לדבר ב-ח' מודגשת ושרה את המנון הפסטיבל במקצב מזרחי.

אין לי בעיה עם המזרחיות המודגשת יתר של לימונה שדוחפת ח' גרונית גם כשמדובר ב-כ'. זו הדמות, והיא מצחיקה, גם ללא קשר לפסטיבל. העניין הוא שפסטי הייתה דמות רגילה, ללא מבטא מודגש כזה או אחר, וכשהיא נתונה תחת שליטתה של לימונה (שזוממת להשתלט על הפסטיבל/לבטל אותו) היא מקבלת פתאום מאפיינים מזרחיים מודגשים!

איזה מסר אמור להתקבל מזה? מה אמורים ילדים להבין מזה?

זה מזכיר לי את סרטי חסמב"ה בשחור לבן, שבהם הטובים היו צברים יפי מראה, (אמנם ללא שיוך עדתי בסרט, אך למעט מנשה "התימני" היו כולם אשכנזים על פי הספרים), והרע שקרוי היה אלימלך זורקין (למעשה שם רוסי) מגולם בו על ידי זאב רווח, שמשתמש במניירות האולטרא-מזרחיות שכל כך אפיינו את המשחק שלו באותן שנים מוקדמות...

לא האמנתי שהחלוקה הזו ל"מזרחי הרע" וה"אשכנזי הטוב" עדיין קיימת בעולם הבידור של היום, אבל כנראה שטעיתי... מסתבר שבמובנים מסוימים הפסטיבל הזה באמת החזיר את שנות ה-80...

בכל אופן, למרות ההחלקה הזו, הפסטיבל היה מדהים, ואני ממליץ בחום על רכישת ה-DVD. מדובר בשירים נפלאים שלרובם יש פוטנציאל להזכר לדורות, ממש כמו השירים בפסטיבלים ההם, הקלאסיים, של אותה ילדות נשכחת...

זה מתחיל כשאתה נצמד לחדשות עד השעות הקטנות של הלילה, זה ממשיך כשאתה מגלה שאין לך מתי להשלים את שעות השינה שחסרות לך, וזה מגיע למצב שדווקא בשבת שעליה תכננת, רצה המקרה וממש לא השלמת שעות שינה.

אתה נהיה פסימי, ככה זה מתחיל. פתאום נראה לך שכל החיים שלך הם כישלון אחד גדול ומתמשך. שבכל 30+ שנותיך לא הגעת לשום הישג משמעותי. פתאום התקתוק של השעון הולך ומתחזק ונראה לך שכבר איחרת את הרכבת.

אחר כך כל מילה של הבוס שלך נשמעת לך כמו איום בפיטורין. אתה עייף, אתה לא מרוכז. לך תדע איזה שטויות אתה עושה. אתה גם לא מחייך כבר. אין לך למה לחייך. מבעד לערפל הזה הכל נראה שחור גם ככה.

אתה נוסע הביתה וכל הדרך מנסה לתפוס תנומה באוטובוס. יש לך אוטו, אבל החלטת לקחת אוטובוס כי אתה עייף מכדי לנהוג.

בלילה אתה מוטרד ולא מצליח להרדם. אתה הולך לשירותים, שותה עוד כוס מים, חלב חם, כדור נגד צרבת, אבל אתה נורא מתוח. אתה מתוח מזה שאתה לא מצליח להרדם. הפחד מהעייפות מונע ממך להרדם.

הצלחת להרדם. קול רעש מבחוץ מעיר אותך. זהו. עכשיו אתה ממשיך להתגלגל ככה עד הבוקר. בבוקר השעון מצלצל, אבל אתה כבר ער. מזמן. ואין לך כוח, אבל אתה חייב ללכת לעבודה לעוד יום של זחילה עייפה בין המשרדים וניסיון לבצע את תפקידך מתוך הערפל הזה שאתה רואה כל הזמן מול העיניים. אנשים בטח כבר מסתכלים עליך. העיניים שלך אדומות. יחד עם חוסר הריכוז שלך, הם בטח חושבים שאתה עושה סמים. לך תסביר להם שלא ישנת כבר שבוע וחצי.

בישיבות אתה מזיז את הראש מצד לצד, עושה את עצמך מבין, ובפועל אין לך מושג מה אמרו ומי האנשים האלה בכלל. אחר כך תאלץ להשלים פערים, אבל כרגע אתה רק מקווה שלא תתחיל לנקר פה מול כולם ומול הבוס שלך.

אתה עושה הכל לאט יותר. לא מספיק לעשות כלום במהלך יום העבודה ונאלץ להשאר שעות נוספות. מגיע הביתה מאוחר מדי ושוב מפסיד שעות שינה יקרות.

מין מעגל כזה. אינסופי. מייאש.

בואו נהיה כנים, ברור שהם בוחנים אותנו!

עכשיו חיזבאללה מיתמם "זה לא אנחנו!" הם אומרים בפנים מופתעות ובפה פעור, "נשבעים לכם! אלה לא הפצצות שלנו! שלנו יותר שוות!"

לבנן, מצידה מאמצת פתאום בחום את הפסקת האש "אליה היא מחוייבת", מ-2006.

די! רבאק! אם אני אסע עכשיו לגבול עם לבנון ואתחיל לירות מרגמות לעבר שטח לבנון, נראה לכם שמישהו יקשיב לאולמרט שיגיד שזו פעולה של מטורף בודד? אם עכשיו אקח דגל ישראל ואפוצץ את עצמי על חייל מצרי בטאבה, נראה לכם שמישהו יחכה להבהרות ולגינוי?

צריך להכנס מיד, ולעצור את זה בלי לחכות! לא להכניס אלפי חיילים! ממש לא! D9, טנקים, כמה חיילים, להכנס ולצאת בזריזות ועם חיפוי אווירי. פגיעה נקודתית, וקשה!

אם נבליג, הם ימשיכו. ראינו את זה קורה בעבר בצפון, ואנחנו רואים את זה כבר שמונה שנים בעזה. כשנותנים להם אצבע, הם לוקחים את כל היד, נושכים אותה, זוחלים למרפק, ומשם לכתף והלאה.

אנחנו לא רוסיה שיכולה להרשות לעצמה להפסיק מבצע כמו שעשתה בגאורגיה בלי השיגים ממשיים. אנחנו חייבים להראות שכל התגרות כלפינו, נענית בכוח. הרבה כוח. "בעל הבית השתגע", קראו לזה בחדשות לאחרונה.

כן! ישראל צריכה להיות המשוגע מזיל הריר של המזרח התיכון, כי רק את השפה הזו הם מבינים!

אנחנו לא יכולים להשתמש בנימוסים הבריטיים המצויינים שלנו כשאנחנו בביקור אצל שבט אוכלי אדם בקונגו, נכון? אז תבינו כבר! אנחנו במזרח התיכון, ואם ברומא צריך להתנהג כרומאי, אז בעזה צריך להתפוצץ!

העולם כועס? אוי אוי אוי! העולם צריך לדעת שכשישראל מאויימת, צריך לבוא, ללטף אותה, ואולי גם לשים לה מוצץ כדי שתירגע, לא לצעוק עליה!

תראו איזה יופי זה עובד לאיראן! כבר הגענו למצב שארה"ב הציע להעביר לה אורניום מועשר, העיקר שלא תעשיר בעצמה. רק המטורפים, מזילי הריר, אלו שצועקים ברחובות ומפחידים ילדים קטנים שורדים בעולם הזה! מדינה קטנה, מנומסת ותרבותית כמונו, חייבת להראות לכל אלו שמקיפים אותנו שהחננה של הכיתה לא מוכן לאכול יותר את הבולשיט הזה!