DDT להמונים
דרור דין טמיר (1977) נולד, גדל וחי באחת מערי הלוויין של המטרופולין התל אביבי.
כל זה נגמר כשעבר לירושלים מסיבות שלא היו תלויות בו, ומאז הוא מנסה להכות שורש בסלעי ההר, ללא הצלחה יתרה.
לדידי אין אג'נדה מגובשת על עצמו ועל החיים, אז אל תצפו לאחת.
אנא, הגיבו |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
שבתות בודדות
הכי גרועות הן השבתות הבודדות.
לגור לבד בעיר שהיא עדיין זרה לי, זה לא קל. להיות בה בשבת זה קשה עוד יותר. אין לי מספיק חברים בעיר הזו. אלו שיש לי באו ממקומות אחרים וחוזרים לרוב לאותם מקומות בסוף השבוע.
הרגשה של בדידות בתוך החיים שלי עכשיו... אמרה את זה משוררת מתה. אני כל כך מזדהה איתה לפעמים. גם אני מרגיש לפעמים שנתקעתי במקום. לפחות לא נתקעתי בעמוד בטון בגשר ראשון...
עכשיו כשנפרדתי ממנה הבדידות בשבתות האלה הופכת למודגשת כל כך... לא חשבתי על זה. כנראה שטוב שכך. אין דבר. שבת הבאה הילדות איתי...
הכי טובות הן השבתות הבודדות.
לגור לבד בעיר זרה... תחושה רומנטית של בדידות ומיסתורין. זה זמן של יצירתיות, זמן של הרהור, זמן של סיגריה של רגעים מתוקים (ולא, לא חזרתי לעשן... סיגריה אחת לשבועיים זה לגמרי בשליטה).
אחרי הגירושין הדבר שהכי הדהים אותי היה השינוי בפאזה בכל הקשור לשבתות. בהתחלה ניסיתי למלא את השבתות בפעילות, עד שהבנתי שזה הזמן להניח את הפעילות בצד ולהתכנס קצת לתוך עצמי. מצאתי חבר חדש-ישן, שאיבדתי איתו את הקשר. את עצמי.
אני חושב שבסופו של דבר הבדידות הזו עושה לי טוב...
| |
|  כינוי:
בן: 47 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
