הבטחתי לעצמי לא לכתוב עליך יותר, חשבתי שזה יהיה קל יותר לא להעצים שום דבר במילים,
חשבתי שהצלחתי להמשיך הלאה, אבל כל פעם מחדש אתה חוזר להזכיר לי שזה גדול עליי עדיין.
כמה כוח יש לך עליי, אמרתי לך שאני אוהבת אותך, לא היו לי יותר מסכות, לא היה לי יותר מה להפסיד מהמקום הזה, לא רציתי שתהיה שניה אחת שתטיל ספק בזה.
ואולי, אולי לראשונה אי פעם האמנתי לך כשאמרת לי שגם אתה, חשבתי שלנצח העיניים שלך יהיו אלו שיגידו לי, לא חשבתי שתעז לומר בעצמך.
לשמוע אותך אומר "אני אוהב אותך" היה הדבר הכי גדול שהיה יכול לפוצץ לי את הלב ולשבור לי אותו ביחד.
אני שונאת את הרגע הזה כשאתה בצד השני של הקו, כשאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להיות קרובה יותר אלייך חוץ מלהצמיד חזק חזק חזק את השפורפרת לאוזן כדי להצליח לשמוע את הנשימות שלך בתוך השתיקות הארוכות שלנו.
אין שום דבר שדומה לך, אין שום אהבה חשובה יותר ממך, אין משהו חזק יותר, זה תמיד מרגיש גדול כלכך כמו כל העולם הזה ביחד, חזק יותר מכל העולם הזה, כואב לי הלב ממך, כואב לי הראש שמתאמץ להיות הצודק, כואב לי בצד מרוב אהבה שלא עוברת.
אני עדיין נוסעת את הדרך אלייך, בכבישים המהירים אני כבר לא פוחדת להתנגש בשום דבר מרוב לחץ והתרגשות, כי הפעם אני יודעת שלא תחכה לי שם, אני נוסעת ועוברת על פני כל הספסלים שהיו שלנו, נוסעת ועוברת על פני כל הנקודות שעצרנו בהם, פה רבנו, פה צחקנו, פה בחניה הימינית התנשקנו בתוך האוטו כאילו אף אחד לא יעבור ויגלה אותנו, פה ראית אותי פעם ראשונה בוכה, פה אמרתי לך פעם ראשונה שאני פוחדת שזה יגמר, פה במקום הזה שכלכך פחדתי זה גם נגמר.
אני משלימה עם העובדה שיש חיים שאפשר להמשיך לחיות בלעדייך,
אז למה זה עדיין מרגיש כאילו זה עדיין כ"כ איתך?
הורדתי את החולצה מעליי והריח שלך מהחיבוק האחרון נדבק עליו חזק כלכך שהייתי חייבת ללכת לישון עם זה,
אז לא ישנתי איתך אבל זה היה הכי קרוב לזה, רציתי שתהיה פה גם בבוקר, ושום דבר ממך ומכל הריח הזה כבר לא נשאר כשהתעוררתי.
כמעט שמעתי אותך שוב אומר לי "אני אוהב אותך"
זה היה הדבר הכי גדול שהיה יכול לפוצץ לי את הלב
ולשבור לי אותו ביחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
