כינוי:
אוֹשרִי מין: נקבה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2014
הכנסתי את הזמנת החתונה שלו למגירה ושכחתי ממנה. לא התעסקתי לפתוח אותה, לעיין בה או לראות את שמות ההורים בצדדיי הגלויה. היא נשארה במעטפה סגורה, לא כי לא אכפת לי, אולי פשוט כי ידעתי שלא אלך. היא בטח תיזרק ממש בקרוב, אולי לפחות עד שיעבור התאריך, אבל עכשיו כשכמעט שכחתי שהיא שם פתחתי את המגירה והיא קרצה לי, ועלה בי פחד קטן על היום שבו אקבל את הזמנת החתונה שלך, של הגבר שהכי אהבתי בעולם, איך ארגיש לקבל את הצהרת החיים המשותפים שלך עם מישהי אחרת? ויותר מזה, איפה אני אהיה בחיים שלי כשאתה תתחתן? לא אהיה שם יותר לאהוב אותך? באמת אפשר להפסיק? פעם אמרתי לך שאני אבוא לחתונה שלך רק אם אהיה נשואה עם לפחות ילד אחד, ואתה אמרת שלא תתחתן אף פעם, ולרגע אחד אגואיסטי אני חושבת לעצמי שאני לא רוצה שתהיה של אף אחת אחרת, לראות אותך בחליפה מחזיק יד לאישה הלובשת לבן, שובר כוס, מעניק טבעת, תסריט שמרסק לי את הלב, אבל יותר מהכל לרגע אחד אני נרגעת ומאחלת שזה יקרה לך, שתמצא אישה שתגרום לך לרצות להיות שם כמו שהייתי רוצה כל כך הרבה שנים שתהיה שלי. אני זוכרת איך הבטחנו להתחתן כשתהיה בן 32 ״תזכור! הבטחה!״ לחצנו יד. ספרנו שנים. צחקנו שכל המוזמנים של החתונה הם אותם מוזמנים. ומאז עברו רק שנתיים. בדרך לגיל המיוחל. אז נכון, אתה לעולם לא תהיה שלי ובטח שלא האיש של חיי, לא בעלי ולא אישי. אבל הלוואי שבגיל 32 שלך אני אסתכל עלייך בקו הראשון של החופה, ואהיה מאושרת בשבילך שאתה עם מישהי אחרת.
| |
זה כמעט כמו מחלה, זה מתפשט לי בגוף ובראש ובלב ובמקום לעשות לי טוב זה עושה לי רע, וקשה להיזכר וקשה עם המרחק הזה הנורא הזה ועם השקט הזה ממך ועם שום מושג מה לעזאזל קורה איתך. לא דיברנו אולי חודש וזה מרגיש כמו נצח, לא מבינה את האנשים האלה של רחוק מהעין רחוק מהלב, איך זה עובד להם לעאזאל ולמה אצלי זה פועל בדיוק הפוך.
זה הופך להיות קשה יותר ולרגעים אני מרגישה שארור היום שנכנסתי לסיפור הזה, ומה שווה כל האושר אם זה יותר מצער אותי בשניה שאתה הולך לי? ולמה למה, למה אתה צריך ללכת כל הזמן.
זה מחלה. מחלה.
הזיה, אני רואה אותך בכל מקום אבל בעצם אתה לא שם
אני רואה אותך ובטוחה שאיזה מזל יש לי! אבל לא, פיספסתי, זה לא אתה.
עוברת במדרכות של הבית שלך ומאחלת שהפעם זה תהיה אתה, פה אתה כבר ממש יכול להיות, אבל הכל שקט פה וזה מרגיש כאילו מישהו למעלה ממש צריך לאהוב אותי כדי שזה יקרה, וגם ככה אני והוא שם קצת מתנגחים לאחרונה, אז בטח זה לא יקרה, אז אני הולכת.
בדרך אני חושבת על תחושת הבטן המפחידה הזאת שעוברת לי לאחרונה, על מישהי חדשה בחיים שלך
אין לי מושג אם זה נכון אבל משהו אומר לי שכן.
ועכשיו אני כבר ממש נשברת, וכבר אין לי כוח, ובא לי ללכת הבייתה כבר ממש לא בא לי לחזור את הדרכים האלה שקרובים אלייך אבל כלכך רחוקים עכשיו
עוברת בחניה, פה, פה היה לי את הלילה המושלם איתך באוטו. רק לפני חודש, רק לפני נצח.
מעניין אם אתה גם חושב על זה כשאתה עובר פה.
שונאת אותך
אלוהים יודע כמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
