לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2009

עם כל הלהקה - פרק 3


הפרקים הקודמים:

פרק 1


כרגיל, אנחנו חוזרים לבית הלהקה בחלוף שבוע ימים מיום השלישי הקודם. זה היה יום שמש בהיר, שעודד את כל תושבי רמת-ים – לפחות את אלה שמסוגלים להתעודד. עידן ואריאל, אחיו הקטן, היו בהחלט מעודדים כשיצאו מהאוטובוס על רחוב שלום עליכם, והתחילו לצעוד לאיטם לכיוון בית הלהקה צעירי רמת-ים. אריאל חשב שאור השמש הבהיר שקרן על הרחוב גרם לנוף האורבאני הגס להיראות קצת פחות מכוער, אבל רק עידן יכול היה לראות ברחוב המטונף והומה האדם הזה משהו יפה. זה היה אחד מהרחובות האלה שאם האיש שעל שמו קרוי הרחוב היה רואה איך הרחוב שלו נראה, הוא היה מרוצה מכך שהוא מת לפני שקראו אותו על שמו.
השעה הייתה עשרה לשש. עידן הרגיש קצת מוזר לבוא לבית הלהקה בשעה כזאת, מפני שהיה רגיל לבוא לחזרה בחמש וחצי ולא בשש. תהיה טעות לחשוב שרק תומר סבל מהשינויים בלהקה. כולם סבלו מהם. כל חברי הלהקה הוותיקים הרגישו מוזר שסילקו את מנהל הלהקה היחיד שאי-פעם היה להם, שהקים את הלהקה לגמרי לבדו, והביאו תחליפים זולים ומגעילים. הסיבה שעד עתה התמקדנו במה שתומר מרגיש לגבי השינוי היא שהוא בעל הדעות הקיצוניות ביותר. בניגוד אליו, עידן ניסה לחשוב על חצי כוס המלאה, ואריאל רק ניסה לחשוב כמו עידן.
הם הגיעו, לאחר הליכה קצרה, לפתח בית הלהקה, ולהפתעתם הדלת הייתה פתוחה. איש לא ישב בחוץ ולכן הם החליטו, בלי לומר מילה, לנסות להיכנס. כבר מול הדלת הם שמעו קולות. היה זה צלילו של פסנתר. הם נכנסו, ועברו במסדרון עד אל חדר המוזיקה, ממנו, מן הסתם, בקע הקול. הם כל כך תמהו על מקור הנגינה ששכחו לתמוה על כך שבית הלהקה היה פתוח. לו היו מנסים להבין זאת, הם היו שמים לב שדלת המשרד של אמנון הייתה סגורה, ואור בצבץ מתחתיה.
כשהגיעו עידן ואריאל לדלת השקופה של חדר המוזיקה, הוא נראה להם ריק, ולכן עידן פתח את הדלת והביט פנימה בזהירות, לאזור שאי אפשר היה לראות דרך הדלת הסגורה. בפנים הוא ראה את ליאל יושב מול הפסנתר ומנגן. ליאל היה חבר להקה די ותיק. הסיבה שבקושי דיברנו עליו עד עכשיו היא שעד עתה הוא לא עשה שום דבר חשוב. הפסנתר עליו ניגן לא היה אותו אורגן שהוזכר בעבר, שניצב מול גורן הכיסאות ועליו ניגן עמיחי, ועכשיו מנגנת רינה. זה היה פסנתר כנף ישן שעמד בצללים בקצהו הרחוק של החדר. ליאל היה פסנתרן בחסד. הוא ניגן יצירה קלאסית מקסימה שהיפנטה את עידן ואת אריאל. כשליאל ראה שהם נכנסים הוא הפסיק מנגינתו, והם הצטערו על כך מאוד.
"היי," אמר ליאל. "מה נשמע?"
"אממ... מה?" שאל אריאל המבולבל.
"שאלתי מה נשמע," אמר ליאל.
"אה... אממ... בסדר," אמר אריאל וניסה להתעשת.
"גם אצלי." אמר עידן בחיוך.
"גם אצלי." חייך ליאל.
"אתה מנגן ממש יפה," אמר אריאל. "כמה שנים אתה לומד?"
"מי זוכר?" צחק ליאל. "בואו שבו ואני אנגן לכם משהו אחר, קצת יותר מעניין."
והוא ניגן להם מנגינה שהוא כתב. המנגינה הייתה מקסימה, כמעט ואולי יותר מהמנגינה הקלאסית שניגן קודם. בכל פעם שסיים, הם ביקשו ממנו לנגן את המנגינה שוב, וכך היה במשך עשר דקות.
לאט לאט הצטרפו אליהם עוד חברים, חדשים ופחות חדשים. ליהי נשענה על הפסנתר כאילו הייתה איזו כוכבת בסרט ישן.
כמובן שבדיוק ברגע הנחמד ומחמם הלב הזה, היה חייב אמנון לצאת מהמשרד, ולהיכנס לחדר, והטיל צל קר וקודר על התמונה לפניו.
"מה אתם עושים?" שאל, ושכח לרגע שהוא תמיד מחייך.
הלהקה השתתקה כולה. ליאל עצר מנגינתו באקורד מזויף.
אמנון המשיך לנעוץ את מבטו.
עידן, שכזכור היה תמים כילד, אמר לתומו "אנחנו שרים."
"כן," הוסיף עמרי, החמוד החדש, "זה מה שלהקה אמורה לעשות."
אמנון לא זע. ליהי ירדה מהפסנתר וליאל קם ממושבו. בין רגע התיישב אריאל במקומו, כי כך לא יוכל אמנון לנעוץ בו מבט ישיר.
"תיזהרו על הגרונות שלכם," אמר אמנון לפתע, וחייך שוב באיום. אפשר היה לחשוב שהוא מתכוון שישסף אותם.
שתיקה.
"רינה מתעכבת." אמר אמנון מבעד לשיניו. "היא מביאה לפה את הבת שלי, נטע."
חברת להקה בשם אלינור, שמהיותה טיפשה וחוצפנית מאוד, לא שמה לב לסכנה במצב הנוכחי, נתנה לסקרנות שלה להשתלט עליה. "בשביל מה היא מביאה אותה?" שאלה.
אמנון ירה מבט חייכני לעברה. "איך קוראים לך?" ירק.
"אלינור," אמרה אלינור, והתכווצה.
"ובכן, אלינור," אמר אמנון, "כחלק מהמאמץ הכללי שלי לשפר את הלהקה הזאת שלכם, אני מוסיף את הבת שלי ללהקה, כדי שיהיו כאן יותר מקצוענים."
לאריאל הייתה הרגשה משונה שרק אמנון חושב שבתו מקצוענית.
באותו רגע ממש, התחילו להישמע צעדים. חברי הלהקה קיוו שזה שוטר שבא לעצור את אמנון על איזה משהו שהוא עשה, או לפחות רינה, שנראה היה שהיא מאזנת את הטירוף של הערפד הזה. שוטר זה לא היה, אך בהחלט נענו תפילותיהם כאשר הגיחה מתוך המסדרון רינה הססגונית. איתה באה נערה, שנראתה בגילם. זו הייתה כמובן נטע הראל, בתו של אמנון.
נטע הייתה גבוהה יחסית, ובניגוד לאביה, לא נראה שהיא חייכנית במיוחד. היה לה מבט אטום, ושיער מקורזל ושחור כמו הלילה. היא לא נראתה מרושעת כמו אביה, אך ניכר שהיא בתו.
ליהי הביטה בה בהשתאות וניסתה לנחש האם העובדה שגדלה אצל אמנון הפכה אותה למפחידה, או למפוחדת. היא כמעט הכריעה בלבה מה התשובה, כשנקטע חוט המחשבה שלה.
רינה כחכחה בגרונה.
"שלום!" אמרה בקול צוהל. "זאת נטע. היא מצטרפת היום ללהקה."
אריאל תהה אם רינה השמיטה את העובדה שנטע היא בתו של אמנון כי היא ניחשה שכבר סיפר זאת בעצמו, או כי חשבה שעדיף להסתיר זאת משאר הלהקה.

לחזרה הזו, בניגוד לקודמת, הגיעה רינה מוכנה. היא הביאה איתה דפים רבים. כשקיבלו אותם, חשכו עיניהם של כולם. אפילו עידן איבד ממצב רוחו כשחזה במחרוזת השירים שהיא חיברה. כותרת הדף הייתה "מחרוזת ישראלית", ואכן, המכנה המשותף היחיד בין שלל השירים היה שהם בעברית. היא התחילה בשיר "לא עוזב את העיר" של שלמה ארצי, והמשיכה עם השירים "כולם רוקדים עכשיו", "עודני ילד" ו-"אני ואתה נשנה את העולם", ונחתמה בשיר "אתה חייב למות עליי".
נראה כי הטעם של רינה בשירים דומה לטעם שלה במכוניות ובבגדים. כמובן שחלק מהשירים היו טובים, אך יחדיו הם היו גוש גדול של קיטש בלתי מותאם, ונראה שרק העיוורים בין הנוכחים לא שמו לב לכך. אינני רוצה להעליב עיוורים באומרי זאת, כי ההשוואה באמת מעליבה. אנא סלחו לי מראש. נראה באופן לא מפתיע שמאי אוהבת את המחרוזת. גם עמרי חיבב אותה כנראה, כי הוא התלהב מאוד כשהם עברו עליה יחדיו.
אחרי שהשמיעה רינה את המחרוזת בקולה הלוחץ ובנגינתה העילגת, היא לימדה אותם את הפזמון של השיר הראשון. היא חילקה קולות (די טיפשיים) לטנורים, לבריטונים, לסופרניות, ולאלטיות (שהתעקשה לקרוא להן "מצו-סופרן", אולי בגלל טראומה מהיותה אלט בעצמה). עידן דווקא חיבב את הקולות שקיבל. הוא לא חשב שרינה כזאת גרועה, אלא פשוט שונה ואולי קצת מבולבלת.
רק בשעה רבע לשבע הגיע גיל פלדמן, האסטרונאוט של הלהקה. רינה החליטה שבמקום להתעצבן היא תהיה מתקתקה ודביקה כהרגלה, והיא הדביקה לו, מאותו רגע ועד לסוף חייו (המסכנים בעקבות זאת), את הכינוי המשעשע 'גיל ארמסטרונג'.
הלהקה צחקה, גיל צחקק במבוכה והתיישב.
לא הרבה אחרי כן, הגיע הזמן לחלוקת הסולואים. רינה ניסתה את הסולואים הנשיים על כל הבנות, ולבסוף בחרה במאי, בליהי, ובנטע, הבת של אמנון. את מאי היא בחרה כי היא אהבה את הקול שלה, וחשבה שהוא מתאים לקטע שהיא נתנה לה. את ליהי היא בחרה למרות הדיקציה הגרועה שלה, ודאגה לקטר על כך במשך שארית החזרה, ולהתחנן בפני ליהי שתעבוד על הבעיות ה"איומות" שיש לה (והכל תוך חיוך דביק). את נטע היא בחרה בגלל שהייתה הבת של אמנון. כולם, כולל נטע, ידעו זאת, כי למרות שהיה לה קול חביב, היא זייפה יותר מדלת חורקת.
כשהגיע הזמן לחלק סולואים לבנים, הייתה רינה אפילו פחות ישרה ורק יותר ישירה. בלי לבדוק כל סולו על כל בן, ובלי העמדות פנים מיותרות, היא נתנה את כל הסולואים הגבריים לעמרי, הטנור החדש והמפציע של הלהקה. אפילו את השורה האחרונה במחרוזת העניקה רינה לעמרי. הוא אמנם היה טוב מאוד, אבל אף אחד לא היה עד כדי כך טוב. הדופק של תומר עלה בכל פעם שעמרי קיבל סולו, ואפילו שאר הבנים, שהיו תחרותיים רק במידה הגיונית, הרגישו קצת לא נעים, כאילו מתהפכת להם הבטן.

במהלך כל החזרה המוזיקלית הם קיבלו רק הפסקה אחת, של שתי דקות, כדי שרינה תספיק לצאת לעשן סיגריה עם אמנון. זו כמובן דוגמה לאבסורד שהוא מוזיקאים: דווקא האנשים שהכי צריכים לדאוג לגרונות שלהם, הם אלה שהורסים אותם יותר מכל. הכוונה בהערה זו היא לעג לרינה, מכיוון שאמנון לא היה מוזיקאי, ולכן אפשר היה להתלונן שהוא מעשן רק מהדאגה מסכנות העישון הפסיבי, והריח הנורא. לבריאותו אף אחד לא רצה לדאוג.
רק אחרי החזרה המוזיקלית קיבלו חברי הלהקה הפסקה של ממש (כלומר של חמש וחצי דקות בערך). בהפסקה הזאת הספיק ליאל להלחין חצי שיר, הספיק עידן ללכת לשירותים ולחזור, הספיקה אלינור (הטיפשה מקודם) להציק לנעמה, והספיקה מאי להתיידד עם נטע הראל. היא הייתה היחידה שעשתה זאת. מתברר שנטע הייתה אנושית, בניגוד לאביה – לפחות מספיק אנושית בכדי שמאי תחבב אותה. הן גילו שהן אהבו את אותם שירים (שכולם ללא יוצא מהכלל היו באותו שבוע במצעד השירים של גלגל"צ), שהיו להן אותם תחביבים (לשים לק ולרכל), ושהן אפילו למדו יחדיו באותו בית ספר ולא שמו לב לכך. ככה זה בבתי ספר גדולים כמו תיכון אלימלך.

אחרי ההפסקה הגיע הזמן לחזרות הכוריאוגרפיות. אסתי, הכוריאוגרפית החדשה, כבר השאירה על חברי הלהקה רושם טוב, כאישה אמינה וחביבה באמת. כמובן שהיא לא הייתה מושלמת, ולצערם החיסרון הגדול שלה היה שהיא הייתה כוריאוגרפית גרועה. באותה חזרה היא התחילה ללמד אותם את הריקוד למחרוזת האיומה של רינה.
כל חברי הלהקה התכנסו במרכז חדר הריקוד. בניגוד לרצפת השיש של המסדרון, המשרד, וחדר המוזיקה, רצפת חדר הריקוד כוסתה בפרקט עץ, שהיה ככל הנראה נוח לריקוד. בשני צידי החדר נִתלו רמקולים ענקיים, שדרכם שמעו את הפלייבקים בחזרות. החדר היה רחב, ורוב קירותיו כוסו במשטח אחיד של מראות. זהו פטנט עתיק יומין, של מעצבי פנים, שמטרתו העיקרית היא לגרום לרוקדים בחדרי ריקוד למבוכה וחוסר נוחות עם עצמם. כל כוריאוגרף או כוריאוגרפית יטענו שהסיבות למראות הן הצורך לקלוט כל טעות ולתקן אותה, והאפשרות להקל על הרוקדים, והמרקידים, אך ברור שגם להם לא נוח שכל פעם שהם מפנים את הגב למראה, ופונים להביט בנוכחים בחדר, חוזים כולם בהשתקפות הבלתי מחמיאה של ישבנם.
רינה העבירה לאסתי דיסק, ובו הקלטת דמו של המחרוזת, כדי שתוכל לבנות את הריקוד עליה. הגרסה הזאת הייתה בלתי ברורה, ומכיוון שרינה הייתה זו ששרה בה, במקום הלהקה, השירה הייתה צורמת למדי. למזלם של חברי הלהקה, אסתי עבדה איתם באותה חזרה בעיקר על יבש, ובלי ליווי מוזיקלי צורם.
הבעיה הגדולה של הריקוד שבנתה הייתה שכל הקטעים היו או קלים מדי, או קשים מדי.
רוב הריקוד היה מורכב מצעדים קדימה אחורה, או לצדדים, במהירויות משתנות, ומחיאות כפיים ודברים דביליים כגון אלה. הקטעים שלא היו טיפשיים היו מתאימים רק למקצוענים ביותר מביניהם. מאי הייתה הרקדנית הטובה ביותר בקבוצה. היא הבינה את כל ההסברים החפוזים של אסתי, ולא הפסיקה לחייך. גיל היה גרוע יותר מכולם. הוא אף פעם לא רקד לפי הקצב, ותמיד היה תנועה אחת מאחורי כולם.
עידן הסתדר לאט לאט וכך גם עמרי. ליאל ותומר הסתדרו טיפה פחות. מתוך כל הבנים, הרקדן הטוב ביותר היה אריאל, אך גם הוא לא הבין את רוב מה שביקשה אסתי. היא הייתה נחמדה אך בעיקר דיברה לעצמה, ולא הבינה איך אחרי הסבר אחד מעורפל שלה, הם לא מצליחים לרקוד בלי טעויות.
כמו תמיד, כשזה הגיע לריקודים, רוב הבנות היו טובות בהרבה מרוב הבנים. יוצאת הדופן היחידה הייתה דנית, שהייתה ביישנית, וחששה להתנועע באמת, ובעקבות זאת לא התמקדה בתנועות הריקוד, אלא בחשש שלה להיראות טיפשית. זו הייתה טעות מכיוון שברגע שמצטרפים ללהקה כמו זו, צריך מיד לוותר על החשש הזה, ולקבל את העובדה שהם ייראו טיפשיים לפחות לפעמים, לא משנה כמה הם ישתדלו למנוע זאת.
לא היה ברור בהתחלה מתי ייכנסו כל התנועות שאסתי לימדה, ואכן, חלקן הגדול הושמט בסופו של דבר מהמחרוזת. היא הייתה מפוזרת בדעתה, ובעיקר סתם נהנתה לרקוד.
הריקודים של הכוריאוגרפית הקודמת, אורטל, היו קשים, אך אורטל, שנחשבה בעיני הכל לאישה בלתי חביבה בלשון המעטה, הייתה מורה מעולה לריקוד, שהוציאה את המיטב מכולם. אפילו גיל מצא איתה חוש קצב. חבל שהוא שכח ממנו בקיץ.

בשלב מסויים בריקוד, החליטה אסתי ליצור שתי שורות של רקדנים, ולשחק עם הרעיון של פסיעות קדימה ואחורה לסירוגין. משום מה היא חשבה שזה רעיון טוב. היא כרגיל לא הסבירה את עצמה מספיק בבירור, וגיל, כרגיל, ובהתאם לכינויו החדש, לא היה הכי מרוכז. לכן קרה שבמהלך החזרה על התנועות בשתי השורות, גיל הלך לכיוון הלא נכון. לרוע המזל, הוא נע אחורנית ישירות למקום בו פסעה לה ליהי ברוב חן. איש מהם לא שם לב לתנועותיהם הרות האסון, אך בחלוף שנייה ליהי מצאה את עצמה על הרצפה. גיל התנגש בה בחוזקה עם גבו, והיא נפלה על גבה בכאב.
דמעות חנקו את גרונה של ליהי ההמומה, בעודה שוכבת על העוקם על הרצפה. שום נזק בלתי הפיך לא נגרם לגופה, אך היא נפגעה עד עמקי נשמתה. הדופק שלה האיץ כאילו במרדף בלתי פוסק אחר מוצא מהמבוכה הזאת. לחייה האדימו והיא ייחלה שלא תבכה בקול.
מהר מאוד נאספו סביבה כל הנוכחים. גיל קלט את שהתרחש לאט מאוד. הוא שם לב כמובן שנתקל במישהו, אך הסתובב כאילו בסלואו מושן, ורק כשסיים את סיבובו נתגלתה לו התמונה הנוראה. הוא לא האמין שהפיל את ליהי. למה את ליהי? דווקא את ליהי? הוא לא האמין שהוא התנהג בטיפשות כה רבה. הטיפשות המשיכה, כשלא הצליח לומר דבר. ליהי קמה די מהר, כדי להתנער מהבושה שלה, אך שניהם נשארו מבוישים לשארית החזרה, ולא יישרו אף מבט.
ברגע שאסתי שחררה את כולם, רץ גיל החוצה. איש אפילו לא שם לב. כל השאר כבר שכחו עד אז את רגע הנפילה. עבורם היה זה סתם עוד רגע בחיים. עבור גיל היה זה הרגע הנורא ביותר. ליהי הרגישה מבוכה שאין כמוה, אך לא החכימה מספיק לברוח כפי שגיל עשה. אולי היה זה טוב, כי לו היו שניהם בורחים בו זמנית, הם היו נפגשים בדרכם.
כפי שברור היה, הן לליהי, והן לכל מי שהכיר אותה ואת גיל, תמיד היה ביניהם מתח מסויים. גיל קיווה שהאישיות המרחפת שלו אף פעם לא תגרום לו לאבד את מה שהיה לו עם ליהי. כרגע האמין שחששו הגדול התאמת.

נכתב על ידי גיורא דטנר , 19/5/2009 18:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  גיורא דטנר

מין: זכר

תמונה




460
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגיורא דטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גיורא דטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)