הָדַבַר הָחַשׂוב בֵאֵמֲת סָמוי מִן הָעַיִן.

אני מאבדת את עצמי.

באלפי דרכים נסתרות אני פשוט נעלמת.

אני הופכת דהויה יותר ויותר, מרגע לרגע.

החיוך התחלף בבכי והכל לא אותו דבר.

שנייה אני מרחפת ובשנייה שאחרייה אני נוחתת בחוזקה על האדמה והכל כואב לי.

אני לא יודעת מה יש לי,

אני מרגישה שאני משתגעת.

אני רוצה לחזור להיות שמחה ומאושרת.

אני לא רוצה להפוך לצל כלשהו בעולם הזה.

דאמ, אם רק הייתי יודעת מה עובר עליי.

חזרתי. היה מדהים.

נהניתי מכול רגע.

חוץ מבלילות כי הגעגועים תקפו אותי חזק מתמיד.

"

היא אמרה לי תראה, החיים די קלים. נשכור לנו חדר בדרום ת"א ונחיה כמו גדולים.

ונחיה, מדקה לדקה.

נמצא עבודה זמנית, לא רצינית וגם נחתום בלשכה.

אולי גם תמצא נושא לכתיבה, לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה.

עם המון מטאפורות, עם המון דימויים.

והגיבור יהיה שיכור,

כמו שאתה בחיים, שאתה בחיים, שאתה בחיים.

יש כאב יפה שעובר מהר, שאני רוצה לא להיזכר.

איך אני עמדתי שם, איך אני אמרתי לה; ככה את יפה, זה מה שאת צריכה, זה מה שאני רוצה -וככה זה יהיה."

השיר הזה מעניק לי אנרגיות וסתם נחמד לשמוע אותו על הבוקר.

רנה,

שלא יכולה להפסיק לחייך למרות שמשהו בלב שלה סדוק.