כן רשמתי פוסט הכירות אבל באופן אקראי התנתק בדיוק האינטרנט ששלחתי..
אנלא מסוגלת לשחזר את מה שכתבתי,עצבות נפלה עליי,עצבות ממנה..
אז ככה יש לי אמא שמורידה אותי למטה.
אני שומעת עכשיו את השיר פלוגה בקו,של מאיר אראיל
והוא כ"כ מתאים למה שאני מרגישה:
אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה
אחרי שכבר אשכח אותה כליל.
אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה -
ילדה קטנה אהבתי בגליל.
עומד אצל חלון ראווה
בתור חייל מה כבר יכלנו להספיק?
נשקפת בזגוגית פתאום הולכת וקרבה...
בתור חייל אני ידעתי להצחיק.
מדרגות נעות באיזה כל-בו ענק,
צרוד מתוק היה גלגול צחוקה...
אני יורד והיא עולה אלי, אנחנו רק,
- והגליל כמו איזה ארץ רחוקה.
שוכב לי על החוף ומתנמנם,
ילדה עם סומק-לחי חן גומות...
צל קריר זוחל על מצחי המדמדם...
זה עוד ירוק, חרדו עיניה החומות.
אוטובוס דחוס, מלא ערב רב -
נתחיל להיוודע יקחו אותך...
ומי זאת הנלחצת אלי גב אל גב -
...ורק צלקת תישאר ממך.
פתאום התחיל הקיץ רגעים למנות.
ואז כבר באו המשאיות
היא לא באה לנשיקה כמו יתר הבנות -
- גם תור לכרטיסים יכול להיות.
לא משנה מקום גם זמן לא משנה
ילדה קטנה אהבתי בגליל.
ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה
אחרי שכבר אשכח אותה כליל.
(היא לא באה לנשיקה כמו יתר הבנות
- גם תור לכרטיסים יכול להיות.)
הדגשתי כל מילה ,כל מילה חזקה כאן.
ערב נעים וקריר,
אנגי'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
