כל שנה אני חושבת על עצמנו כחברה, מה בעצם חוגגים? מעבר להקמת המדינה וכל הגאווה על-כך.

חלק מהאנשים, ישר חושבים על "מנגל" כמילה מקבילה, לא יודעת מי עוד יושב ומהרהר בכך, הייתי רוצה להאמין שיש עוד כאלה.

אנחנו לא חברה טובה, רחמנית ומקבלת. לא אוהבת ולא דואגת. מחפשת תמיד איפה עוקצים אותה ואיפה לעקוץ בחזרה.

הכביש? הכביש הוא הדרך הטובה ביותר לגלות את זה.

כשאני חולפת על פני "קבוצת מכוניות" ומשווה אותה לעדר, מנסה להבין - הכביש כולו ריק. איך דווקא הם לא מתפזרים?
ואיך אנחנו עדר חוץ מאשר על הכביש? (נענים למיסוי, נענים לנורמות חברתיות בלי לשאול למה?)

דבר דומה אפשר למצוא גם בין הולכי הרגל ברמזור אדום, תמיד יהיה אחד שיעבור וכל היתר אחריו. למה?

למה בכביש כשאני מאותתת (כמה ת'!), מנסה להכנס לנתיב, אפילו פולשת כבר (כי אחרת פשוט לא יתנו!)

ועדיין לא נותנים? למה? הגרועים מבינם אפילו מצפצפים לי.

איזו מן חברה יש לנו?

היום, כשהייתי בתוך המעלית, בדרך לעוד תור אצל הרופא, נכנסה אישה ושאלה את השומר בכניסה לבניין "איפה נמצא X?" 
השומר לא יודע. ושמעתי אותה וקראתי לה להכנס למעלית ועצרתי אותה עבורה.

אמרה תודה והוסיפה - "אנשים בכביש כבר לא נותנים אפילו לעקוף, ואת עצרת את המעלית בשבילי"

וחשבתי לעצמי, יש עוד מישהו שמהרהר בכביש כמוני. 

כואב לי לחשוב על כל החיילים שנפלו, לדעת שלא התקרבנו אפילו מעט למה שאנחנו, לדעתי, אמורים להיות.

אנחנו החברה הכי גזענית שיש! עדות/מוצא עדיין אישיו כאן. ספוגים בכמות קסטסטורפלית של סטריאוטיפים.
אנחנו כשכל-כך סובלים מגזענות, גם היום, לא יודעים כמה היא רעה חולה לכלל החברה?

קצת פוסט שיוצא בעצבים.

האזינו -

(מוקי ועברי לידר - מזל טוב ישראל)

https://www.youtube.com/watch?v=iUN8cMo0S5c

לפני שנתיים, עדיין אקטואלי.
מכבדת את יום הזיכרון, אבל השיר כ"כ ביקורתי שאני מרשה לעצמי. 

אשתדל להגיע באנרגיות טובות בפעם הבאה.