אנחנו חברים כ"כ טובים כבר לא-מעט שנים, 

אמנם היו שנות-התנתקות, אבל זכרתי אותך תמיד.

מטורפת על השיחות והצחוקים הבלעדיים שלנו, איך שהכימיה המחשבתית שלנו זורמת לה ברצף.

היכולת הזו, הכה נדירה, להיות מסוגלים לצחוק על הדבר הכי מטומטם בעולם - וגם על מה שמצטייר כהומור גבוה.

אין דבר שאתה לא יודע עליי, עברנו יחד תקופות שפל ותקופות יפות.

דאון תהומי ואושר עילאי.

עד לא-מזמן, תהייתי אם לנצח נשאר כאלה, גם כ"מבוגרים" בעלי משפחה.

אם תמיד נמצא את החוט-מחשבה המשותף הזה בנינו.. ואפילו אם ילדנו יצליחו לחוות זאת בניהם.

משהו השתנה בי לפני מס' שבועות,

הנה משהו שלא שיתפתי אותך בו. 
למרות שאנחנו אף פעם לא חוסכים מידע/מחשבה/הגיג/רעיון אחד מהשני.

רגשות, אחרים.

פתאום הרגשתי איך המגננה נושרת לה ואני הופכת לפגיעה.

אנחנו הרי נוהגים לרדת אחד על השני דיי הרבה, פתאום הגעתי למצב של בכי.

כשזה קרה - תחילה לא הבנתי איך זה בכלל אפשרי שאני אעלב ממך?

וגם אתה תהיית את אותו דבר.

בין להפגע ממך משטות לבין לדבר איתך על הכל, התחלתי להרגיש מן תשוקה מסוות כזו.

תמיד אמרנו שאנחנו כמו אחים ואין מצב שבעולם שנהרוס את זה.

אז התחיל קצת מגע, טיזינג..

ואני תוהה אם אני לבד,

ובפעם הראשונה, מרגישה ללא-מילים איתך, לא מסוגלת בכלל להתחיל לחשוב איך לנסח את המשפט שאגיד לך.

הרי לא קרה שום דבר "חוצה גבולות" לא נשיקה שקרתה אפילו בטעות.

אני באמת באמת מפחדת לאבד אותך.

לא בא לי, למי עוד יש לי לבכות ושבאמת יצליח לסבול אותי? ולהקשיב באמת?

פחד שעכשיו אולי תתפוס מרחק ותעלם בגלל שנרדמנו מחובקים אתמול.

פחד שזה הכל בתוך הראש שלי, מתרוצץ בתוך המוח ורוקם לו מציאות סובייקטיבית.

הכי בא לי זה לחזור אחורה בזמן, חודש אחורה.

כשהכל היה פשוט, ברור וללא תהיות שלא מניחות לי כרגע.

מה עכשיו?