סוף סוף מצאנו זמן ששנינו יכולים להתראות.ולדבר כמו שצריך.
עזרתי את האומץ כדאי להיות יכולה לדבר איתו.
הרי אם אני לא יעשה את זה עכשיו.זה אפעם לא יקרה.כי בעוד יומיים היא חוזרת.
ישבתי בקפידה על מה אני אלבש.התארגנתי חצי שעה מראש ואני בדר"כ נוטה לאחר.
הגעתי בדיוק בזמן.
להפתעתי גיליתי שהוא כבר מחכה לי שם.
את ריח האפטר שייב שלו זיהיתי כבר מרחוק.
התקרבתי וראיתי שהוא לובש את החולצה שלו שאני הכי אוהבת.
התחבקנו ומצאנו פינה שקטה לשבת.
הוא אמר לי "רצית להגיד לי משהו לא?"
אמרתי לו "זה יכול לחכות לאחר כך".בכל לא היה לי מספיק אומץ על ההתחלה.
בחיוך הוא אמר "טובנו אז נעשה את מה שבאמת באנו לעשות"
פתאום הוא נישק אותי בלי התראה מוקדמת.הייתי מבולבלת לגמרי.לא הבנתי מה הולך.
כנראה הוא חש את הבילבול שלי למרות שהגבתי לנשיקה.
הוא עצר ושאל "הכל בסדר,הנשיקה כמו שצריך?חשבתי שזה ברור בשביל מה באנו"
המשכתי לשתוק.לראות אולי הוא ידליף לי עוד מידע.
"נו,דיברנו על זה,הרי כבר חצי שנה לא עשיתי כלום,ועוד יומיים היא חוזרת." שתיקה "חשבתי שאמרנו שלא אכפת לך להתאמן.הרי אני קצת חלוד אחרי חצי שנה"
"את בטוחה שאין לך מה להגיד?"
כאילו ברחו לי כל המילים מהפה.הנהנתי בראשי שלא והחזרתי לנשק אותו.
התגופפנו התמזמזנו.
כולי מתמכרת למגע גופו.
משתדלת לזכור שהוא לא באמת שלי.
הרי עוד יומיים היא כאן.
פתאום הפלאפון שלי מצלצל.זה אבא.הוא מודיע שעוד 5 דקות הוא בא לאסוף אותי.
אז הפסקנו.
הוא פתאום מתעורר ושואל.
"לא רצית להגיד לי משהו?"
אני עונה לו לא,בפשטות.חסרת הבעה.
עדיין לא מעכלת את מה שהלך הרגע.
הוא מוסיף לשאול "אז,לא ענית לי,עד כמה אני חלוד?"
עניתי לו שבכלל לא.
אבא מצפצף.
זה הזמן ללכת.
מגיעה הבייתה.
שוכבת על המיטה ומתחילה לבכות.
רק עכשיו נפל לי האסימון על מה שהלך שם.
הבהרה
זה לא משהו שקרה לי.
סליחה שזה לא היה רשום כאן מהתחלה.
פשוט זה נכתב לי הרבה יותר מקלות מסתם לתאר את הרגשות שלי ואני תמיד יכולה להגיד אחר כך שזה לא נכון אם מישהו הבין לא כהלכה וזה לא לכתוב רגש שחור על גבי לבן[או במקרה של הבלוג שחור על גבי סגול אבל בואו לא נכנס לדקויות]
נ.ב.
כל מי שגרמתי לו להתבלבל מוזמן להרביץ לי[חוץ ממך אלעד]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
