ביום שישי,הייתה אזכרה לסבתא. לשמחתי זה עדיין כואב. כן,לשמחתי. כי זה שזה עדיין כואב, מוכיח שלא שחכתי אותך. כל מראה של פסנתר מעורר צביטה בלב. כי אני כבר לא יכולה לנגן לך מנגינה חדשה שלמדתי. ואת לא שם לנגן לי ולראות אותי רוקדת לצלילי הפסנתר. את לא שם לשבח את הנגינה שלי או לתקן טעות באקורד. את לא שם כדאי להגיד שחבל שכמעט ורק את רואה אותי רוקדת. ואני לא יכולה לומר לספר לך כמה השתנתי בזמן הזה. לספר לך שעכשיו אני כן רוקדת. אומנם, לא כמו איתך. כי זה אף פעם לא יכול להיות כמו איתך. הרי את מכירה אותי מהיום שנולדתי, אפילו גדלתי חלק מהזמן בבית שלך. הייתי מספרת לך יותר מלאמא. או מהחברות. היית הכי קרובה אלי שרק אפשר.
אני כל כך רוצה ללכת איתך לקונבסטוריון, שנלך ביחד ואני ארגיש שוב כמו ילדה קטנה שבטוחה מהכל. [ילדה קטנה שנכנסת לעולמות קסומים משלה כמו שקרה לי היום לרגע שהסתכלתי בליקוי ירח]. רוצה לחבק אותך. לראות אותך צוחקת מהבדיחות הפנימיות שלנו. לטוס איתך לחו"ל כמו שתמיד אמרנו שנעשה שאני אגדל. אבל אני גדלתי ואת לא פה לטוס איתי.
עכשיו, אני בוכה כמו שהייתי בוכה מעל הקבר שלך אם הם לא היו שם. מדהים איך שכל המשפחה הזו התפרקה בלעדייך. איך שכל החרא יצא החוצה. אבל אני משתדלת לא להתנתק מהם לגמרי. כי אני יודעת שזה חשוב לך. אני יודעת שאם הדברים יתדרדרו עוד קצת אף אחד לא יגיע לאזכרה שלך רק כי הם רבו אחד עם השני. אז אני משתדלת לא להוסיף שמן למדורה.
אני מתגעגעת אליך סבתא. אף אחד לא מבין כמה אני מתגעגעת. אולי כי רוב האנשים לא חשו כזו קירבה לסבא וסבתא שלהם. אולי כי חושבים שאני קטנה מידי, ביחס לחלק מהם, לכן זה לא יכול להיות לי כל כך משמעותי. אולי כי סבתא לא נחשב לקירבה ראשונה. למען האמת זה לא ממש משנה למה. אני רק יודעת שאת היית מבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
