אני לא יודעת מה יש לי השנה. בהתחלה זה היה נראה לי הגיוני, העובדה שמצאתי את עצמי בוכה בצפירה של יום הזיכרון לשואה. הרי, הייתי במסע לפולין השנה. ובצפירה חזרתי לשם. לגטו, קברי אחים,קיר המוות, תאי גזים, משרפות... הגיוני שבכיתי, כי אני באמת מאמינה שהמסע הזה. העובדה שדרכתי במקומות שהשמידו מאות יהודים. השפיעה עלי. [למרות כל הטענות המרובות שיש לאנשים שלא צריך להיות בפולין בשביל לזכור או להבין את השואה]. אחרת למה מצאתי את עצמי בוכה?
אתמול, הייתה עוד צפירה. אבל צפירה אחרת. צפירה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. נושא שהרבה יותר קרוב לכל תושבי המדינה. כי אנחנו חיים את זה כאן ועכשיו. אחרת איך תסבירו את העובדה שהצטרפו השנה עוד שלוש שמות, לרשימת הנופלים שהינם בוגרי בית הספר. שניים מהם, נהרגו במלחמה האחרונה. מה שגרם לכל העניין להיות הרבה יותר קרוב. אומנם אותם אישית לא הכרתי, אבל אנשים שאני מכירה, שגדולים ממני בשנתיים, שלוש. עמדו ובכו שהקריאו את השמות שלהם. כי הם היו חברים שלהם. כנראה שזה למה בכיתי בצפירה הזו. כי בצפירה היו לי תמונות של אנשים שאני מכירה בוכים, בגלל שחבריהם חסרים, חללים. הם לא היו שם ועמדו עם כולם בטקס במדים, כמו שכל הבוגרים תמיד עושים, הם היו שם רק בשמם. ואז זה באמת הכה אותי, שנה הבאה. אפילו זה לא מחודש יולי הקרוב, השכבה שלי נכנסת לסף הסיכון. כי גם אנחנו הולכים להיות חיילי צה"ל. מה שאומר שהסיכוי ששנה הבאה אני אשמע שם שיהיה קשור לפנים, שאני הכרתי. גדול עוד יותר. הרי כבר עכשיו יש לי חברים, מכרים, משפחה בצבא. אבל החל משנה הבאה. זה לא יהיה חלק מהאנשים. אלא הרוב הגדול. וזה מפחיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
