לגמור ממחשבה

אני כל כך שונאת את זה.
יותר נכון את עצמי.

אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת אכפת לו ממני ואני באמת חשובה לו.
אני לא מדברת על משפחה וכאלה[ואל תגידו לי שלפחות יש לי את זה כי נראה לי שאתם מודעים טוב טוב לעניין שרוצים יותר מזה וזה לא תמיד הכל].
זה לא שאין אנשים שאם ישאלו אותם אם אכפת להם ממני והאם אני חשובה להם הם יגידו לו.
אני משערת שיש כמה שיגידו שכן.
אבל אכפתיות של אנשים זה בדר"כ מתבטא בכך שאכפת להם שאתה לא שם בשבילם ואתה חשוב להם כי זה חשוב שיהיה כמה אנשים שיהיו חברים שלך.
שאני אומרת לבנאדם שאכפת לי ממנו ושהוא חשוב לי.זה כי זה פשוט כמשמעו באמת כך.
כשבאמת אכפת לי ממישהו אני באמת שמחה שהוא שם בשבילי אבל זה יותר חשוב לי להיות שם בשבילו שהוא צריך.
שמישהו חשוב לי זה באמת חשוב לי כי הוא חבר שלי אבל מה שיותר חשוב לי זה שאני חברה שלו ולהראות לו שאני באמת כזאתי.

אבל בשנה-שנתיים האחרונות אני כבר בקושי מראה את זה לאנשים.רק מידי פעם זה מבצבץ.
למה?כי אנשים מורידים מהאכפתיות והחשיבות.הם לא מעריכים אותה.לא מבינים מאיפה היא באה ובסופו של דבר אני רק נפגעת.
אז מה הטעם?

רוצה להיות מסוגלת להגיד למישהו שאכפת לי ממנו והוא חשוב לי מבלי להתחרט אחר כך.
אבל החרטה תמיד מגיעה.

תנו לי קצת שקט,לשכוח מהכל.

וסיפוק מיני.

ואני מרוצה.