לגמור ממחשבה

עברו עלי ימים מהנים, עם הרבה פעילות וכתוצאה מכך מחסור גדול בשעות שינה. אבל, על אף אחת מן החוויות הללו אני לא אספר [לפחות לא כרגע]. כי במקום יש לי חשק עז להתלונן על המין הגברי.

מלפני כמה שנים, לא כל כך רבות. [סוף כיתה י' תחילת י"'א]. הייתי א-מינית. טוב אולי קצת הגזמתי. אבל אפילו לגעת בעצמי לא נגעתי באותה תקופה. חרמנות היה מושג לא ממש מוכר, בטח ובטח שאורגזמה. יום אחד, משהו השתנה. לא ברור פתאום איך או כיצד. אבל אני אומרת שזו הייתה ההתפקחות. התחלתי דף חדש בחיי, שסקס וכל הפרוצדורה הנוולות אליו תפסה נתח נכבד בחיי. אפילו חלק מקוראי הבלוג משוכנעים שזה החלק היחידי בחיי. אבל אני לא חושבת שאני מתעסקת בכל העניין יותר מהגבר הממוצע.

אז, איך זה קשור לתלונותיי לגבי המין הגברי? זה פשוט. אני כמעט חודשיים בלי להזדיין. אבל הפעם, זו לא התלונה העיקרית שלי. אני בקלות יכולה למצוא זיון, אין לכם מושג כמה נהגי אוטובוסים ומוניות מתחילים איתי. אבל משום מה אני מוותרת על זה כל פעם מחדש. הטענה העיקרית היא. שאולי אתם אוהבים להתלונן כמה אנחנו מסובכות, אבל גם אתם לא הרבה יותר פשוטים. כשסקס לא בראש של הבחורה בכלל. אז בעיניי רוב הבנים [שלא תגידו שאני מכלילה]. הבחורה בכלל לא בראש שלהם.[אחרי שהם קצת רודפים אחריה ומבינים שהם באמת לא יוציאו ממנה כלום]. ואם לבחורה יש סקס בראש אז הדבר היחידי שהיא תמצא זה זין בין הרגליים או בפה. ובאמת שאין לי בעיה עם למצוא זין באחד מן המקומות הנ"ל, אבל הבעיה היא שהוא יופיע לפעם אחת ולא יחזור יותר. אז מכיוון שהמצב הוא או כזה או כזה. יוצא מהמצב של שיחוק משחקים,ולא מהסוג של בין הסדינים. שרבים מכן טוענים שהם לא סובלים שעושים את זה. אבל אתם דורשים את זה. כי הבת צריכה להעמיד פנים שהיא לא מעוניינת לא בגבר ולא בזין שלו. על מנת שהוא יחשוב שהוא הצליח להוציא את זה ממנה וירגיש שהוא התאמץ בשביל זה. אחרת הוא יאבד עניין. מה שלפי דעתי ממש דבילי. הרי אם בחורה רוצה סקס, למה היא צריכה להתאפק ולהגיד שלא בא לה? למה אי אפשר לשלב? למה לשחק משחקים? אומנם אני שחקנית טובה, אבל למה אני צריכה להפוך את כל החיים שלי לבמה? אם אתם כל כך מתעקשים להתאמץ יש כל כך הרבה מאמץ בדברים אחרים אצל בחורות. למה להקשות על עצמכם משהו שסביר להניח שאתם רוצים.

שלכם באיחול, תתפקחו וכך יהיו לכם חיים מלאי סקס ועוד כל מיני הנאות.

אני לא יודעת מה יש לי השנה. בהתחלה זה היה נראה לי הגיוני, העובדה שמצאתי את עצמי בוכה בצפירה של יום הזיכרון לשואה. הרי, הייתי במסע לפולין השנה. ובצפירה חזרתי לשם. לגטו, קברי אחים,קיר המוות, תאי גזים, משרפות... הגיוני שבכיתי, כי אני באמת מאמינה שהמסע הזה. העובדה שדרכתי במקומות שהשמידו מאות יהודים. השפיעה עלי. [למרות כל הטענות המרובות שיש לאנשים שלא צריך להיות בפולין בשביל לזכור או להבין את השואה]. אחרת למה מצאתי את עצמי בוכה?

אתמול, הייתה עוד צפירה. אבל צפירה אחרת. צפירה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. נושא שהרבה יותר קרוב לכל תושבי המדינה. כי אנחנו חיים את זה כאן ועכשיו. אחרת איך תסבירו את העובדה שהצטרפו השנה עוד שלוש שמות, לרשימת הנופלים שהינם בוגרי בית הספר. שניים מהם, נהרגו במלחמה האחרונה. מה שגרם לכל העניין להיות הרבה יותר קרוב. אומנם אותם אישית לא הכרתי, אבל אנשים שאני מכירה, שגדולים ממני בשנתיים, שלוש. עמדו ובכו שהקריאו את השמות שלהם. כי הם היו חברים שלהם. כנראה שזה למה בכיתי בצפירה הזו. כי בצפירה היו לי תמונות של אנשים שאני מכירה בוכים, בגלל שחבריהם חסרים, חללים. הם לא היו שם ועמדו עם כולם בטקס במדים, כמו שכל הבוגרים תמיד עושים, הם היו שם רק בשמם. ואז זה באמת הכה אותי, שנה הבאה. אפילו זה לא  מחודש יולי הקרוב, השכבה שלי נכנסת לסף הסיכון. כי גם אנחנו הולכים להיות חיילי צה"ל. מה שאומר שהסיכוי ששנה הבאה אני אשמע שם שיהיה קשור לפנים, שאני הכרתי. גדול עוד יותר. הרי כבר עכשיו יש לי חברים, מכרים, משפחה בצבא. אבל החל משנה הבאה. זה לא יהיה חלק מהאנשים. אלא הרוב הגדול. וזה מפחיד.

אני מוצאת את עצמי בוהה בשפתיים האלה, שהן לא שם במציאות. מנסה לדמיין איך זה יהיה לנשק אותן. ואיך זה יקרה. אולי הוא יזרוק עלי כרית ויפיל אותי על המזרון, ויכריז בילדותיות "ניצחתי!" ואני אחייך. אסתכל לו בעיניים. לרגע, יהיה לו מבט נבוך ואז הוא ירכן לנשק אותי. השפתיים שלו יגעו ברכות בשלי. זו תהיה נשיקה עדינה, מרפרפת. רק טעימה. כמו בחנות גלידה, שצריך להחליט איזה טעם לבחור. אז נפקח את העיניים. ולפני שמישהו יספיק להוציא הברה מהפה, הן יעצמו. והשפתיים יתחברו שוב, בעדינות, בתשוקה למשהו חדש. ולא נרצה להפסיק. כי תמיד שהדברים חדשים, הם מרגשים יותר. אבל נפסיק בכל זאת, כדאי להשאיר עוד לאחר כך. אז נשכב מחובקים ונחייך לעצמנו. כי אנחנו יודעים שבחרנו את הטעם הנכון של הגלידה.