.A Home Under A Cover

שזה לא באמת בית טוב בשבילי. זה סתם דף יצירה, לבן ונקי, שלא צריך להתלכלך בזוהמה היומיומית והרגשות האנושיים שלי.

Well, so be it.

בכל מקרה צריך להוריד את הפוסט הקודם, מכל מיני סיבות. הוא פשוט מלכלך את הבלוג, אבל זה טוב - זה כמו חולשה אנושית. ורצוי שלבלוג הזה יהיו כמה שיותר חולשות אנושיות, כדי שתוכלו להזדהות. בחורף קר, וכשקר הכל כואב יותר - המכה שקיבלת מהרגל של השולחן וגם המכה שקיבלת כשהבנת שאף אחד לא כאן בשבילך כשאתה צריך, כשאתה רוצה. אז כמו שאמרתי, דף נקי וחדש נפתח. הבלוג הזה איבד רשמית את יעודו כמפלט שלי, אבל הוא נפלא בתור "דף יוצר" שיתמלא בהגיגים מנוסחים היטב.

בכלל, "דף יוצר" זה מונח יפה. זה לא רק דף של יוצר, אלא גם דף שיוצר, וזו אמת חזקה במיוחד. כשאני מספר סיפור מבעד למסך, תשומת לב היא לא ברורה מאליה בכלל. אבל כאן, כל כולכם מושקע בסיפורים שלי, בטקסט שעל גבי המסך שיכול להביע הרבה יותר (והרבה פחות) ממה שבן אדם פנים אל פנים יספר לכם. אלה לא דברים שעולים בשיחות, אלה לא דברים ששומעים בטלוויזיה - זה ז'אנר ייחודי.

רק רציתי להבהיר את כל אלה. ואגב להבהיר, השמש יצאה החוצה, נראה לי שהלכתי לנגן קצת.

ללא בית - הדוקטור.

טוב, אז שפיותי מתפוגגת לה לאט לתוך עננים של ייאוש ושיממון. איזו דרך נפלאה להגיד שאני מרגיש מתוסכל ופאתטי.

אז, פוסט ראשון שבאמת ייכנס לחיים שלי, במקום לנשמה שלי. סכנת ההתבלטות גדולה מתמיד, אבל אני חייב לכתוב את זה.

אני משתגע. כבר יותר מדיי זמן שלא הייתה לי מישהי, לא אחת רצינית ולא ליום אחד. מה קורה לי? זה בדרך כלל כל כך זמין, כל כך קל - במרחק טלפון אחד, מקלחת ונסיעה קצרה. ההרגשה שלפני, ההרגשה באותו הרגע, וההרגשה שאחרי.. הדברים הכי טובים שהיו בחיים שלי. הפסקות קטנות כאלה מכל הלחצים שנזרקים מכל כיוון, כאילו מנסים למחוץ אותי בין קירות אפורים ומשעממים.

זה לא שקרה משהו שהיה אמור להפסיק את זה. זה פשוט נעלם, בבום אחד, אחרי הנשיקה האחרונה שהייתה לי. בערך אחרי שבוע כבר הייתי אמור לפגוש מישהי אחרת, אבל זה נדחה ונדחה עד עכשיו. ובדרך כלל יש לי עוד אפשרות, אבל נראה כאילו היא מנסה להתחמק ממני. דווקא בא לי להתקשר אליה, אבל מסתבר שהרגשת הפאתטיות והפחד מ"לא" חזקים יותר אפילו מהרצון של הזין שלי. אפילו לצאת קצת לתל אביב, לחפש משהו חדש, להעביר קצת את הימים הארוכים האלה. לא, אמרתי לעצמי, אין לי זמן או כוח לדברים האלה. כנראה שאני צריך לראות עוד פרקים בVOD, לסיים עם השיר החדש שכתבתי או לסיים לקרוא איזה ספר במקום.

פספסתי כמה הזדמנויות שהיו, ואני מתחנן לאלוהים שיהיו עוד. החורף הזה הורג אותי. אני צריך מישהי שתהיה איתי מתחת לשמיכה, ללילה אחד או עד שהשמש תחזור ובגדול.

מסתבר שאפילו אנשים אנונימיים יכולים להיות מתוסכלים מינית.

הדוקטור.

לפני שאני אתחיל את הפוסט הרגיל, אני רוצה להגיד כל הכבוד לצה"ל. מעבר לזה שהשם "עופרת יצוקה" גרם לי לצחוק בערך רבע שעה רצוף, לדעתי הגיע הזמן שבמקום לדבר אל ההיגיון שלהם צריך להתחיל לדבר אל הפחד שלהם. אנחנו יכולים למחוק את עזה למרות כל הרשת הבין לאומית, כי אי אפשר לשתוק כל כך הרבה זמן. אני משווה את המטוסים לתשובה לטרור - לגרום להם את התסכול של התמודדות עם אויב שאי אפשר לירות בו.

ועכשיו, אחרי שהפגנתי ישראליות ואמרתי את דעתי, אפשר לחזור לפוסט. תנקו את הראש, כי הוא ממש לא קשור לשום דבר כזה.

~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

פחדתי מהחושך המון זמן, אני חושב שהרבה אפילו ביחס לרוב האנשים. כמעט עד גיל 12 ברחתי לאמא ואבא כשהתעוררתי באמצע הלילה, כי פחדתי פחד מוות מהעיוורון הזה של החושך. מחוסר הידיעה המטריף הזה של מה יש בכל מקום, מהפרנויה שעוטפת אותך ברגע שהצבעים נעלמים, כשכל מה שנשאר זה "גוונים" של שחור.

כתבתי לא מזמן קטע שכנראה יסגיר אותי, לכן אני לא אפרסם אותו כאן. בכל אופן, מילת המפתח בוא היא "שלי".

אלוהים, איך שהמילה הזו משנה הכל. כשאתה אומר "בלונדינית" אתה רואה את הסטריאוטיפ הטיפוסי, לבושה בורוד ומסתכלת בעיניים כחולות-יהירות דרך אנשים לא חשובים. אבל כשאתה אומר "הבלונדינית שלי" היא קטנה, נמוכה, עם עיניים ירוקות, נמשים וחיוך חמוד ושקט, קול כזה שגורם לך לרצות לחבק אותה ואיזושהי תמימות לא מוסברת, ששניכם יודעים שהיא שקרית להפליא.

זו בערך הייתה המהות של הקטע הזה, וההקדמה הזו באה בשביל שתי מילים. "החושך שלי".

החושך שלי הוא מקום שקט, שבו אני לא מפחד מאף אחד, בטח שלא מהחושך עצמו. החושך שלי לא מעוור אותי מפני סכנה, הוא מגן עליי מפני מה שאני לא רוצה לראות - לא רוצה לשמוע, לא רוצה לחשוב. הוא לא קר, הוא חמים וטוב, כמו מתחת לשמיכת פוך מכוסה בפליז בבוקר חורפי במיוחד. הוא הפרטיות המושלמת - מקום בשביל להתחבא בו ולעשות בו את כל הדברים שפחדת לעשות בגלל הפחד מביקורת, להיות עם כל מי שפחדת להיות איתו בגלל שלא רצית לדעת את התוצאות בעולם שבחוץ.

חג האור.

"באנו חושך לגרש

בידינו אור ואש.

כל אחד הוא אור קטן

וכולנו אור איתן

סורה חושך, הלאה שחור

סורה, מפני האור"

פתאום זה נשמע כל כך קר ותוקפני. כל כך מרתיע.

ניפגש אחרי שאמצה את החופש הזה. כל כך הרבה עבודה, כל כך מעט כוח להשלים הכל. אבל היי, אני בטוח שהדוקטורט היה קשה יותר.