"מי הוא?"
"הוא הדוקטור.."
"אבל מי..? -"
"פשוט הדוקטור."
בעילום שם אני מקבל הכל מצד אחד, ושום דבר מצד שני. אני יכול לספר על הכל, אבל לא מסוגל להזכיר שום דבר. זה חושך מוחלט - אני לא יכול לראות את עצמי, ובטח שלא אוכל להראות לכם אדם אחר.
ובכל זאת, אפשר לגלות כמה דברים עם קצת מחשבה - העובדה שאדם מבוגר באמת כנראה לא יפתח בלוג כזה, למשל, יכולה לרמוז לכם שאני לא אחרי צבא. רמת וסגנון הכתיבה יכולים לתת לכם מושג קצת יותר עבה על מי שאני באמת. כן, זה מפחיד אותי שאתם יכולים לגעת במהות שלי, אבל הרבה יותר מפחיד אותי להישאר לבד.
אז כמו שאמרתי, בלי להזכיר שמות, זמנים או מיקומים, אני יכול להתחיל לספר את הסיפורים שלי. הניסיון שלי למצוא תמיכה בלי להימצא - וזה קשה, במיוחד, וזו אולי הסיבה שהפוסט הזה נמרח ולא מגיע לנקודה. אבל אני מנסה, באמת שכן.
משהו שאני כן יכול להגיד, כי אני יודע שזו ממש לא הרגשה אינדיבידואלית שלי, זה שלא אהבתי כבר הרבה זמן. אוי, אתם בטח חושבים, הוא לא מיוחד כמו שחשבתי. הוא לא עמוק יותר מעוד נוער אכול-רגשות שרק רוצה למצוא מישהי להזדיין איתה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מישהי להתמכר אליה באמת.
יודעים מה? אתם צודקים נורא.
סיפורים אמיתיים, אולי בפוסט הבא. אני מת לספר לכם כמה שאני אכול קנאה, כמה שאני מאוכזב, כמה שכל מה שהיה טוב בחיים שלי כבר כמעט ולא זמין - אבל אני חוטף כוויות רק מהמחשבה על להתגלות כל כך מוקדם.
עד שתבואו שוב - הדוקטור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
