טוב,להתראות יותם.

אתה בטוח שאתה לא יכול ללוות אותי לאוטובוס?

כן,עניתי בקצרה.לא רציתי ללוות אותו משהו אמר לי לא

טוב אז אני אלך... ,הוא הלך וסגר אחריו את הדלת.

המשכתי לצפות בסדרה,מנסה להירגע,"זה רק ללוות אותו"

חשבתי לעצמי ,טוב אולי כן,התחרטתי,אולי היה עדיף ללוות אותי.

שמעתי מישהו בחוץ.בלי לחשוב רצתי החוצה ,אבל כול מה שהיה

בחוץ היה הילד של השכנים.לקחתי מפתחות והזמנתי מעלית.

חיכיתי כשהיא נפתחה הוא היה בפתח.

אממ...יותם אתה יכול  לבוא שנייה ,אוקי בסדר הוא ענה לי.

המעלית נסגרה והילד של השכנים חזר לדירה שלו ממול.

טוב,אני אלווה אותך.אמרתי

למה שינית את הדעה שלך?

סתם אני הרגשתי שהיום הזה התבזבז....לא חשוב בוא נזוז.

שמתי לב שלא לבשתי נעליים. חכה שנייה אמרתי לו.

לבשתי נעליים וירדנו במעלית.

התחלנו ללכת לכיוון התחנה,אבל עדיין חשבתי שזה לא בטוח.

בלעתי את זה והמשכתי.

פיתחנו שיחה,דיברנו על השטויות שלנו כמו בד"כ

הוא איחר את האוטובוס הראשון אז היה לנו  קצת זמן.

הסתכלתי מתי  האוטובוס הבא יגיע.

יותם,כנראה שהאוטובוס הבא יגיע עוד רק חצי שעה.

האוטובוס הגיע באותו הרגע.

טוב לא משנה אמרתי ,ביי!

ביי!.

התחלתי לחזור הביתה.

הייתי במעבר החצייה הראשון,שמתי לב למשהו,שתי צלליות מאחוריי.

זה בטח כלום אמרתי ,אבל מבט קטן לאחור לא אמר טוב.

היה להם חיוך קטן והם הסתכלו ישירות עליי.

היו עליהם כיפות ועוד שנייה הפנייה לשכונת הדתיים,ואין סיכוי שהם מסוכנים,

המשכתי לשכנע את עצמי .

נתתי מבט קטן כאילו אני מסתכל על הסביבה ,ראיתי משהו נוצץ בולט מהכיס שלהם.

"מפתח,תודה לאל!חשבתי לעצמי".

אבל הם לא פנו לשכונת הדתיים,שמעתי אותם מתחילים להאיץ קצת.

הנשימות שלי קטנו ושמתי יד קרוב למפתחות שלי כדי שלא ישמיעו רעש.

אולי אם אני לא אשמיע רעש אני  איעלם.

הם התקרבו אליי ,עוד קצת ראיתי את הצלליות שלהם.

הגעתי לחניה עוד שנייה בבית.

הרגשתי את הנשימה בעורף,התחלתי לרוץ.

כמו מטורף ,לא הפסקתי לרוץ עד לגינה.

הם כבר לא היו מאחורי.הכנסתי את המפתח.

נשימה,דגדוג בגב .

ולחישת "עצרי".

1_______________________________________________________________

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

אם זה לא מופיע בהרשמה לתחרות לכתוב לי בתגובות