But in this jungle you can't run

'Cause what I got for you

I promise it's a killer,

You'll be banging on my chest

Bang bang, gorilla

זה פשוט שיר...טוב מדי. טוב מדי כדי ששירים מטומטמים אחרים יעקפו אותו בהשמעות וברמת החשיפה.

מה נשאר בתכלס? שבת, ראשון. שני בלילה אני בשדה, מוכנה ומזומנה לכל הדבר הזה. אני חייבת להודות שאני פשוט מחכה כבר שזה יגיע. שאני אלך לישון ואתעורר בשני בבוקר כי פשוט אין לי מה לעשות עד אז עם עצמי. מי שהכי הייתי צריכה עכשיו לצידי הפסיק לדבר איתי, אולי הוא התקפל שזה התחיל להרגיש לשנינו רציני ואיך זה הגיוני הרי עוד רגע אני טסה מכאן אז מה יכול להיות רציני פה? אבל זה יכול וכנראה שלא היינו באותו קו מחשבה אז הוא פשוט ברח, בקושי שלח לי תהני לך בטיול וברח. קשה לי לומר שזה לא מזיז לי ואני חייבת להודות שאם לא הידיעה הזאת שגסטון מחכה לי בבואנוס איירס לרגע שאני אנחת (או לפחות ככה אני מקווה) אז הייתי לוקחת את כל העניין הזה קצת יותר קשה. קשה לי עם אנשים כאלה שלא מתמקדים במה שקורה כאן ועכשיו כשצריך כי בדיוק בשביל זה הייתי צריכה אותו- להתמקד בכאן ועכשיו. אבל ניחא, עבר.

אני מנסה לראות כמה שיותר אנשים לפני הטיסה. אתמול פגשתי את הפעילים מהעמותה שהתנדבתי בה- יהודה וישראל. המנכל של העמותה חולה סופני ובאנו לבקר אותו. זה פשוט הזוי לי. הזוי שהבנאדם הבריא הזה פתאום מתחיל להעלם לנו לאט לאט. נכנסנו אליו בזוגות לחדר חם ואפוף עשן ירוק סביבנו כדי להקל לו קצת על הכאב. כאב לי לראות אותו מרותק למיטה למרות שבראש שלו הוא מרותק לחיים וזה דבר מדהים לראות. השתדלתי לא לבכות שם, באמת שהשתדלתי. הוא בנאדם כל כך חשוב בחיים שלי, מגיל 17 הוא שם בצורה כזאת או אחרת- תקופות יותר אינטנסיביות ותקופות שלא היינו מדברים בכלל אבל הוא היה שם תמיד. איפשהו אחרי מפגש כזה שומדבר כבר לא יכול להתעלות על זה ובאיזשהו מקום אני לא רוצה שמשהו יתעלה על המפגש הזה- הוא לקח אותי למקומות רוחניים בתוכי ועם התחושה הזאת אני רוצה לטוס- שהחיים מדהימים מדי כדי לבזבז אותם על הדברים הבטוחים והידועים מראש (עד כמה שדברים יכולים להיות בטוחים).

זה כנראה הפסוט האחרון שלי לפני הטיסה ואני לא יודעת עד כמה יצא לי לעדכן מדרום אמריקה ואני כבר מרגישה את המטוס ממריא, מרגישה את האוכל שאני אוכל במטוס ומרגישה את הבחילות והכאבי ראש של 10 שעות טיסה ואני מקבלת את כולם באהבה. אני מוצאת את עצמי מפסיקה לדאוג שאין לי את הלבוש המתאים ואין לי זה ואין לי פה ומתמקדת בזה שיש לי את עצמי ובחוויה הזאת שאני אחווה עכשיו לתקופה מסויימת שאפילו אני לא יודעת איזו תקופה זאת תהיה- אחזור אחרי חודש בגלל שיעמום או חוסר תיאום ציפיות או אחזור אחרי שנה עם חוויות לכל החיים ועם דרייב מטורף להמשיך לחיות פה ולשנות מציאות ישנה. ואולי אני בכלל אשאר שם, אתאהב באותה עיירה קטנה שמעולם לא חשבתי שאוהב ואמצא את השלווה שלי בדמות בית קטן באמצע נוף עוצר נשימה. היופי הוא שכל אחד מהם יכול לקרות. כל אחד. בלי לדעת אפילו לשניה לאיזה מהכיוונים אני פונה.