אחרי שקראתי את המילים הבנתי כמה השיר הזה מדבר אלי. כל כך.

השניה הזאת שאני מסתכלת על מישהו בצורה קצת שונה. השניה הזאת שווה הרבה מאוד גם אם שניה אחרי אני חוזרת לתפיסה הקודמת שלי.

לקבל חיבוק מידיד שבשניה יש לו משמעות אחרת ושניה אחרי זה כבר לא.

לראות את אחותי על הבוקר ובשניה לבחור לחייך אליה למרות שבקרים זה בכלל לא השעות שלי

לראות בחור חמוד יודב לידי ובשניה המכרעת הזאת לפתוח את הפה ופשוט לדבר איתו

השניה הזאת שאם לא עוצרים אז נתקעים באוטו שלפני או יותר גרוע גם...

השניה הזאת של לראות מישהו מחובר שהיה חשוב לך (או עדיין) רושם לך הודעה ואז מפסיק והיא לעולם לא נשלחת שוב

להחליט החלטה מטופשת ובשניה להבין שאולי זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלת

השניה הזאת של לפני נשיקה

השניה הזאת שאני תופסת מישהו מסתכל עלי במבט שונה הפעם

בהחלטה של שניה אני אומרת ת'משפט שהכי לא הייתי צריכה לומר שהורס הכל (או ההפך- משפט שמשנה הכל לטובה)

ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות.

כמה ששניה נראת לי כמשהו כל כך שולי ומפגר אבל כשאני חושבת על רגעים עוצמתיים, הארה שבאה לי אחרי שיחה ארוכה או תפיסה שמשתנה כלפי בנאדם- כל אלה קורים בשניות. השניות האלה שבונות אותנו והשניות האלה שאנחנו כל כך אדישים אליהן.

רק לחשוב כמה היינו מספיקים אם היינו לוקחים כל שניה כמשהו גדול ומשמעותי ולא כמובן מאליו.

במקום לבזבז מאות שניות על משהו דבילי, יכולנו לעשות עם המאות שניות האלה עוד שינוי עם עצמנו או שינוי בסביבה שלנו ולקחת עוד הארה למקום מוחשי ולא רק להשאיר אותה  במחשבות.

שניה, זה כל מה שמפריד.

האחמ"ש תפס אותי לשיחת 'איך עבר היום'.

כן, עוד פעם עברתי מקום ונקווה שהפעם זה המקום האחרון בהחלט עד שאני אטוס מפה.

הפעם זה פאב, אווירה טובה מאוד ואנשים ולקוחות כמו שאני רגילה ואוהבת- זורמים, סטלנים וכיפיים.

"רק שתדע לך שאני קולטת אותך. יש לך ראש על הכתפיים. אני בטוחה שנעשה עוד מלא שיחות כאלה בלי קשר" אמרתי לו. 

-"עם כל המחמאות אני עוד אחשוב שאת מתחילה איתי" הוא אמר פתאום.

השניה הזאת.

"זה לא יקרה" עניתי לו בחצי חיוך.

"אני לא מערבבת בזנס ופלז'ר"

-"טוב מאוד" הוא עונה לי.

המבחן האמיתי עכשיו זה לעמוד בהבטחה הזאת.

חוצמזה, הסופ"ש יצא לי להיות במסיבת טבע. הינה השוט הכי טוב שיצא לי משם:

אפשר לראות שהיה מפוצץ. וחבל. חבל מאוד.

הייתה אמורה להיות מסיבה מטורפת עם אומנים גדולים מהסצנה אבל הכל הדרדר מהשניה הראשונה שאמרו שהלוקיישן שונה מעתלית לגלבוע.

ההכוונה יצאה בשתיים בלילה. נסיעה לגלבוע זה עוד שתעיים אז רק בסביבות ארבע-חמש היינו שם.

מגיעים לגלבוע, תור של לפחות שלוש שעות של מכוניות.

מרגישים כל כך מתוסכלים.

אנשים חונים בצד הדרך ומתחילים לקחת צידניות, אוהלים, שקשים, הכל בידיים במרחק קילומטרים מהמסיבה.

כבר בוקר, אני מאוד אוהבת לרקוד בלילה. כבר הורידו לי חצי מהחשק שהיה בשמיים.

אנחנו עדיין בדרך למסיבה, ברגל. כבר שש בבוקר.

הגענו. אפילו לא בדקו כרטיסים אז סתם קנינו ב80 שקל כרטיסים באשראי, נפלנו פה כמו כל השאר שקנו לפני.

הגענו לרחבה, הכל מפוצץ אוהלים, אנשים שבואו נגיד את זה יפה- לא נאה לי לירקוד כשהם ברחבה.

בנות חצי עירומות, ערסים, המון חמולות. איפה השקט והשלווה שיש במסיסות טבע כמו שאני רגילה? איפה האחווה? למה המסחרה?

בכל הפעמים שהייתי בטבע היה עד גג 500 איש וכולם בשלב מסויים מכירים את כולם בפנים ולא פדיחה לבוא לאוהל וסתם לשבת עם האנשים ופה זה פשוט לא קרה. הייתה אווירה של איכס במקום של פיס אנד לוב.

אז עליתי לגבעות לראות הכל מלמעלה ולרקוד בשקט ובבריזה לשי כי היה חום אימים בנוסף להכל.

רקדתי שעה של גן עדן, עם עצמי, מתחברת באמת למוזיקה ולטבע שסביבי ואז המשטרה באה וסגרה את המסיבה בטענה שהיא לא חוקית למרות שהמארגנים אמרו לא פעם ולא פעמיים שהיא חוקית והכל בסדר.

אחרי שלוש שעות של מסיבה במקום 12 לפחות, הכל נגמר. הלך הכף, הלך הסופ"ש. אני להנות לא הצלחתי ופשוט התבאסתי.

התבאסתי על הפקת לוסט לנד(!!!!! תזכרו ת'שם לשא תיפלו בזה כמוני) ובעיקר קיוויתי שנשארו עוד מסיבות מחתרתיות עם ה200 איש שבקושי שומעים עליהם וכולם מכירים את כולם וחולקים את אותה הוודקה, הפאף והבמבה.