כשאני מרגישה שאני תקועה באותו מקום מבחינה רגשית אני פשוט שולפת את הספר הזה ותוך חצי עמוד אני נכנסת לזה כל כך. יותר מדי אפילו.

'אם יש גן עדן'. קראתי אותו לראשונה לפני שנתיים אחרי שהשאלתי אותו מחברה ואז הייתי מוכרחה לקנות אותו בחנות ספרים ועכשיו כשאני עומדת מול מדף הספרים שלי אני מצביעה עליו בלי להסס ויודעת שזה הספר שהולך ללוות אותי שם במדינות רחוקות- בהרים, בחופים, בהוסטלים, באוטובוסים- שם. אם יש משהו שיחזיק אותי שייכת למדינה הזאת בזמן שאני שם זה הספר הזה. הוא עוצמתי ברמות מטומטמות. כתוב בצורה פשוטה, אמיתית וקולעת ואני באמת מופתעת מרמת ההזדהות שלי עם כל מה שכתוב שם. יש שם אמת אחרת שיצא לי לקרוא במעט מאוד ספרים- אמת שבאה לשתף אותך בחיים שבקלות יכלו להיות שלך.

ואז אני עמוסה ברגשות ולא יודעת לאן לנתב את כל הרגשות האלה. ואז אני מייחלת שהבית יתרוקן, אני אשלוף דיסק ממדף הדיסקים ואפעיל את המערכת. האוויר קצת קריר והשעה היא שעת שקיעה ואני מוצאת את עצמי פשוט שוכבת על הספה, מדפדפת בחוברת מילים של הדיסק, מזמזמת, בוררת מילים, מקשיבה ועוצמת עיניים. מדמיינת סיפור שכל שיר מעביר אותי דרכו. בסוף אני מרגישה כאילו ראיתי סרט מזורז על כל נושא בעולם- הדמיון הוא השחק הראשי ולא צריך יותר מזה. זאת השעה שלי עם עצמי בתוך המחשבות שמתנקות לאט לאט ומפנות את הדרך לריק שמחזיק מעמד לחצי יום. לא יותר. בסופו של דבר אין לנו זמן לנוח יותר מדי, זה עולם שבו פסק זמן והפסקה הם פריווילגיה יקרה מדי.