אז נקעתי את הרגל יום שישי בערב. 

הייתי כ"כ בתוך הריקוד שלא שמתי לב שאני נוחתת לא טוב על הרגל ופשוט נופלת. פדיחה אמיתית ועוד באמצע המועדון.

אבא ישר אמר שזה כי שתיתי הרבה אבל זה בעיקר כי הייתי בתוך זה.

ואז נסעתי למיון כי רציתי לוודא שהכל טוב. הרגל הייתה נפוחה לי ממש והכל כאב לי מאוד ואני פרנואידית אז זה מוסיף לכל הסיפור.

סה"כ היה לי ממש כיף במסיבה הזאת והלכתי עם חברה שלא ראיתי המון זמן והיא בכל הקטע של להקות בנים מדרום קוריאה.

היא הראתה לי את הקטע הזה והבנתי מה גורם לה כ"כ להידלק עליהם:

המוזיקה מזוויעה ומזכירה מקסימום עוד שיר מגוחך של PSY אבל(!) התנועות שלהם פשוט גרמו לי לצמרמורת. אני כל כך אוהבת בנים שיודעים להזיז את עצמם וזה יעשה לי את זה הרבה יותר אם הוא ירקוד טוב מאשר ישיר מעולה. יש שם איזה אחד בקליפ עם כובע צהוב- וואו, הוא פשוט שבה אותי. מדהים.

החלטתי שאני עושה לעצמי תיבת יעדים. מצאתי תיבת עץ ישנה שהייתה זרוקה פה בבית ומילאתי אותה בפתקים קטנים וצבעוניים. כל יום אני מוציאה פתק ועושה את מה שכתוב על הפתק:"ללכת לים" או "להיפגש עם חברה טובה" או "לקנות מתנה למשפחה" או "לחזור על משולש כסף וזהב" וכו'. 

מצאתי בזה עידוד מסויים, בעיקר בתקופה כזאת שהדבר הכי מזהיר שיש לי זה לצאת מהבית לשיעור פסיכומטרי, לחזור לישון וללכת לעבודה.

פוסט קצר ולא חופר:)