כינוי:
גיל: 28
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
פרק ראשון
היי...
קוראים לי אליס ואני אוהבת לכתוב..(כמו שכבר הבנתם...)
אמ.. אני די חדשה בתחום הכתיבה אז אולי זה לא יצא הכי טוב
אז אני מקווה שתגיבו לי הערות בונות ואולי אפילו טובות =)
טוב, אז ללא חפירות נוספות...
הנה הפרק הראשון (מקווה שתאהבו אותו ^__^)
| פרק ראשון |
" די קר פה, לא? " הוא אמר לה וחייך.
" כן, די קר " היא הגיבה לו אך לא ידעה מה לומר חוץ ממה שכבר נאמר.
זה היה לילה שונה משאר הלילות בהם נועה הסתובבה לבדה.
הם טיילו במשך שעתיים אך לא הרגישו דבר.
" אני עדיין לא יכול להאמין שאת עוזבת." אמר טום במעין אכזבה.
הוא לא רצה לדבר יותר מידי על העזיבה כי ידע שהוא יקשה על נועה ועל עצמו.
הם המשיכו ללכת ושקט קודר שרר ברחובות העיר.
נועה החלה לחשוב מחשבות רבות על עזיבתה והחלה לבכות.
" נועה, אל תבכי, את עוזבת וזה קשה אבל.. " טום החל להרגיעה אבל היא קטעה אותו באמצע...
" יקל עלי מאוד אם לא תדבר על העזיבה שלי, גם ככה מספיק מקשים עליי" היא אמרה ודמעות
רבות המשיכו לזלוג מעיניה החומות.
הם עצרו מול בניין גבוה וחיוור בעל שמונה-עשר קומות.
" פה אנחנו נפרדים, נועה, להתראות " היא חיבק אותה בעוצמה רבה וידע כי אולי לא יפגשו יותר.
" אתה לא מתכוון לנשק אותי כמו תמיד ? " היא שאלה בתמימות שלמה והביטה בעיניו
הירוקות והגדולות, שהיו אדומות מרוב העייפות שצבר.
הוא השפיל מבטו והסתובב והמשיך להתקדם אל עבר ביתו, הוא לא רצה לנשק אותה מסיבה אחת,
הוא פחד שזאת תהיה הנשיקה האחרונה ולא רצה לדעת זאת ולכן הוא המשיך ללכת
והתאפק שלא לפרוץ בבכי.
***************
" בוקר טוב, נועה "
השעה הייתה שש בבוקר ואימה של נועה נכנסה לחדרה והעירה אותה.
כמו תמיד, אימה של נועה, תמרה, אהבה את ריח הבוקר הזך ונהגה לפתוח את התריסים
של כל אחד מהחדרים שבביתה למרות שכל האחים של נועה ונועה התנגדו לכך במלוא התוקף
אך הניחו לה לעשות זאת כי רק ככה היא הייתה מלאת רוח חיים ביום.
נועה נכנסה אל תוך שמיכתה ולא הגיבה.
לאחר עשר דקות היא קמה ממיטתה, התמתחה והתארגנה לקראת יום לימודים חדש.
חדרה של נועה היה מלא בארגזים, כמו תמיד.
משפחתה של נועה תמיד עברה ממקום למקום למרות שנועה הייתה ילדה עשירה.
לא הייתה להם סיבה מיוחדת, אבל לפי דבריה של תמרה, הם אהבו לטייל בארץ.
אביה של נועה, איתן, היה תמיד בנסיעות לשם עסקים ולכן הם כמעט ולא התראו אחד
עם השני וזה הקשה על מצבה של המשפחה ובעיקר על מצבה של נועה.
" נועה, תתארגני מהר, אנחנו עוד מעט יוצאים " תמרה צעקה מהמטבח אל עבר נועה.
" אני כבר באה " היא השיבה ולבינתיים ניסתה ללבוש את הג'ינס החדש שלה שאבא שלה שלח לה מאמריקה.
" תיכנס כבר, אוף... " אמרה לעצמה בזמן שנאבקה עם הג'ינס שלה.
" נועה, הבנים לוחצים עליי לצאת כבר, זה בסדר אם נצא בלעדייך?" אימה שאלה אותה בנמרצות.
" כן, זה בסדר מבחינתי, אני כבר אסתדר" היא השיבה.
נועה הייתה ילדה מנומסת מאוד למשפחתה ולכל בן אדם שאליו היא נקשרה וכיבדה אותו באופן מיוחד ושונה מהכלל.
נועה לבשה את הג'ינס, לבשה חולצת בית ספר שכתוב עליה "בית ספר נרקיסים", שמה עיפרון שחור
נעלה סניקרס ויצאה.
היא נעלה את הדלת, ולפתע נעמדה במקומה והחלה לבהות בחלון שבמסדרון הקומה.
נועה אהבה מאוד את הנוף שהיה מהחלון הזה, הוא היה מיוחד.
היה שמה חוף חלק ללא פסולת וים כחול כשמים וזה היה מרגיע אותה בכל פעם מחדש.
היא ירדה ללובי והחלה לרוץ לעבר התחנה.
"אוי לא, שכחתי את התיק" היא אמרה לעצמה והחלה לרוץ חזרה לביתה.
היא עלתה לקומה אחת-עשרה, חטפה את תיקה והחלה לרוץ שוב בניסיון לתפוס את האוטובוס
האחרון לבית הספר החדש שלה.
לאחר שעברה שני קילומטרים היא נעצרה והחלה לשאול אנשים מה השעה.
" סליחה גברתי, את יכולה בבקשה לומר לי מה השעה?" היא ניגשה אל גברת
צעירה בשנות השלושים לחייה.
לגברת היו שני כלבים מהסוגים הקטנים, כובע גדול ושמלה צמודה סגולה אשר התאימה לכובעה.
" בטח, השעה היא שבע ורבע" היא חייכה אל נועה ולאחר מכן הפנתה את גבה.
" תודה רבה " נועה לחשה לה בעדינות ומיהרה להתיישב באחד מהמושבים שבתחנת האוטובוס.
היא התקדמה אל עבר המושבים וכשרצתה להתיישב באחד מהמושבים, נער גבוה, עם עיניים תכולות
ושיער שחור התיישב לפניה.
" אוי, סליחה, לא שמתי לב שהתכוונת לשבת פה" הוא חייך אליה בחיוך נבוך ועיניו התכולות
בהו בה במבט מאופק וסביר.
" לא, זה בסדר " היא הגיבה ומיד השפילה את מבטה הצידה.
היא לא הייתה רגילה לדרך שבה הוא הסתכל עליה או שכל בחור אחר היה מסתכל עליה.
היא הייתה סגורה בתוך עצמה ורק לטום היא נקשרה באופן יוצא דופן.
"אני מצטער אם אני מפריע לך אבל את חדשה באזור הזה, נכון?" הוא שאל אותה.
" כן, עברתי לשכונה רק אתמול בערב אז אפשר לומר שאני די חדשה" היא השיבה וחיוך גדול נפרס
על פניה.
" הבנתי, אני דניאל, דרך אגב" הוא הציג את עצמו ונפנף לנועה.
" אני נועה, נעים להכיר " היא השיבה במבוכה.
הוא החל לומר משהו אבל לא הספיק מכיוון שהאוטובוס של נועה הגיע וכל הנוסעים החלו להרעיש.
נועה נופפה לו לשלום והוא השיב לה נפנוף וקריצה.
האוטובוס עצר בפתאומיות ונועה יצאה לעבר שער בית ספרה החדש.
היא נעמדה בשער והתבוננה בבית הספר.
בשער הראשי היה כתוב למעלה "ברוכים הבאים לבית ספר נרקיסים" והבית ספר עצמו
היה גדול להפליא ומושקע, ולא כמו בית ספרה הקודם שגם היה יפה ומושקע אך היא לא התרשמה ממנו במידה שהיא התרשמה מבית הספר החדש-בית ספר נרקיסים.
"והנה אנחנו נפגשים שוב" אמרה דמות לא ברורה אך קולה היה מוכר לנועה.
נועה הסתובבה לאחור והופתעה לראות את דניאל, הילד שפגשה בתחנת האוטובוס.
הפעם נועה כבר הייתה יותר קלילה וזורמת איתו בגלל שכבר התרגלה אליו במובן מסוים.
"היי, דניאל, נכון? " נועה לא הייתה בטוחה עדיין בשמו כי לא היה לה זיכרון טוב של שמות.
"כן... אני דניאל " היא השיב וצחקק בקול, "ואת נועה, אני צודק?" הוא שאל אותה
"כן, אני נועה, הילדה שפגשת בתחנת האוטובוס" היא חייכה
"נכון, זאת שתפסתי לה את המושב בתחנה" הוא חייך ושניהם החלו לצחוק.
" אני מבין שזה השנה הראשונה שלך" הוא אמר לה
"כן, כמו כמעט כל שנה שחולפת לה" היא השיבה בייאוש ונאנחה.
"לא נורא, את רוצה במקרה שאני אערוך לך סיור קטן בשטחי הבית ספר?" הוא שאל וציפה לתשובה חיובית מנועה.
" כן, אני אשמח לסיור" היא חייכה ושילבה את ידה בידו.
הם החלו לצעוד בשטחי הבית ספר והחלו לדבר אחד עם השני בפתיחות.
נועה החלה למור משהו לדניאל אך צלצול הבית ספר הושמע וכולם היו צריכים להיכנס לכיתות.
כאשר נועה נכנסה לבית ספר היא קפאה במקומה ונראתה לחוצה מתמיד.
היא לא הייתה נערה לחוצה ומתוחה במיוחד אך חששה לגרום לרושם מוטעה ביומה הראשון
בבית הספר.
" אוי לא, אוי, לא" היא דיברה אל עצמה " אני לא מאמינה ששכחתי לקחת את מערכת השעות
של בית הספר"
היא הרגישה באותו רגע חסרת אונים ולא ידעה כיצד לפעול.
היא נשענה בזהירות על הלוקרים האדומים שנעמדו לכל אורך המסדרון הארוך של בית הספר.
לאט לאט היא צנחה מטה והתיישבה כאשר ראשה טמון בתוך ברכיה.
"היי את..." קול ידוע השיב והוא הושיט את ידו אל עבר נועה.
" היי.. דניא.. " נועה הסתובבה אחורנית אך כשהביטה בפניו, היא לא הכירה אותו.
" מה קרה לך שאת נראית מופתעת למדי " שאל הנער הלא מזוהה.
" אני מצטערת שאני גסת רוח שכזאת, אבל אינני מכירה אותך" היא השיבה במעין פחד שבקע ממנה ברגע שראתה את פניו האפלות.
" אל תגידי לי שאת מפחדת ממני, נועה. " היא השיב ביהירות ובהתנשאות.
" אני לא... " השיבה נועה, אבל שניהם ידעו שהיא פחדה עד מוות וקיוותה שהאדמה תבלע אותה בכל רגע נתון.
" אני צריכה ללכת לשיעור כימיה.. מצטערת, נדבר יותר מאוחר" היא אמרה והחלה לצעוד במהירות ואחר כך המשיכה בריצה לכיתת הכימיה.
נועה החלה לרוץ במסדרון והביטה לכל הכיוונים בניסיונה למצוא את כיתת הכימיה שלא ידעה בכלל איפה היא.
היא רצה בכל כוחה ומרוב חולמנות יתר היא התנגשה במישהי.
" אני כל כך מצטערת" נועה החלה לגמגם ולסדר את ספריה של הילדה אשר התפזרו על כל ריצפת המסדרון.
נועה לא הייתה רגילה להיות כל כך מפוזרת אך גם לעולם לא צצו לה כל כך הרבה מחשבות בו זמנית.
" זה בסדר... " השיבה הנערה והפוני השטני שלה נפל על עינה השמאלית.
היא החלה לשפשף את ראשה וסידרה את שערה.
" תגידי, את יודעת איפה כיתת הכימיה, אני פשוט די חדשה פה" שאלה אותה נועה בתחושת מבוכה
בגלל שלא הייתה רגילה להיות במרכז תשומת הלב והנה היא מצאה את עצמה באמצע המסדרון כשכל עיניי התלמידים נועצים בה מבטים היות והיא זאת שהפילה את הנערה.
" כן, זה פה מימין ליד השירותים. " אמרה הנערה והוסיפה " דרך אגב, שמי מאיה... מאיה חזן"
היא אמרה וחיוך עדין נפרס על פניה הקורנות.
מאיה הייתה מסוג הילדות השבריריות והעדינות, אלה עם השיער השטני והעינים הירוקות-דבש
או לפחות כך נועה חשבה.
מאיה ליוותה את נועה אל עבר כיתת הכימיה והן נפרדו בחיבוק ונשיקה באוויר.
נועה נכנסה לכיתה וחיפשה מושב פנוי.
היא הביטה וסרקה את כל הכיתה עד שילדה ג'ינג'ית התחילה לנפנף לה ולקרוא לה לשבת לידה.
נועה התיישבה והנערה הג'ינג'ית אמרה " היי, את החדשה, לא?"
" כן... אבל שמי נועה" נועה אמרה וניסתה להוציא את ספרי הכימיה שלה מהתיק הנפוח שלה.
נועה הייתה ילדה מסודרת ודאגה לניקיון בכל מקום. בשולחן, בחדר ובארון שלה ושל כל הבית.
המורה נכנס לכיתה וכולם נעמדו חוץ מנועה שהתבוננה על כולם באי הבנה.
" תעמדי כבר" אמרה לה הנערה הג'ינג'ית ונועה נעמדה כמו פסל.
" שלום לכולם, היום הגיע אלינו תלמיד חדש לבית הספר, כולם בבקשה לקבל את פניו של אלון חוף בנימוס" אמר המורה כאשר הוא נכנס לכיתה.
" לי קוראים מר. סמית' ואני מורה מחו"ל שבאתי ללמד אתכם כימיה" הוא אמר לתלמידים במעין
איום כזה.
נועה והנערה הג'ינג'ית התבוננו בפניה של השניה וגילגלו את עיניהן.
נועה תחילה לא שמה לב לתלמיד החדש שעמד בפתח הכיתה ונשען על הקיר.
היא סובבה את ראשה לעבר הדלת ועיניה נפתחו ופניה נראו מודאגות מהרגיל.
" אוי לא..." היא לחשה לעצמה בדאגה.
אלון הסתכל על נועה וקרץ לה בחיוך מופרז ועוד פעם נועה הועמדה במרכז תשומת הלב למרות ששנאה את ההרגשה הזאת, ההרגשה של לא לדעת מה לומר ולקפוא דווקא כאשר כולם מתבוננים בך.
היא נאנחה והתיישבה כאשר המורה נתן סימן לשבת.
" מי זה?" הנערה הג'ינג'ית שאלה בסקרנות רבה וחיכתה לתשובה עסיסית ומעניינת.
" זה לא משנה, אני במילא לא מכירה אותו בכלל" נועה השיבה והיא ידעה שהיא הכחישה לנערה הג'ינג'ית ולעצמה על ההיכרות עם הנער הזה – אלון חוף.
זהו ^^ מקוה שאהבתם..
אני יודעת שהסוף יצא בכלל לא מותח אבל זאת רק ההתחלה
אה...ואם אתם רוצים שאני אעשה פוסט דמויות - אז תאמרו לי ^^
- תגיבו ואל תהיו רעים P: -
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
