פלאשבקים עברו במוחי הבזקי זיכרונות עמומים שניסיתי להדחיק.
קמתי ממיטתי, ניגבתי את הדמעות בשרוולי, והתהלכתי על עבר הארון.
פלאשבקים מהרגעים הראשונים, עד האחרונים, כוללים את החלקים הטובים, ובעיקר את הרעים.
"מאור, עבור לשבת שם" אמרה המורה והצביעה לכיווני, עד אותו רגע, מאור היה בשבילי עוד ילד בכיתה, ילד שקט מאוד, סתמי, לא מעניין, לא מהאנשים שכולם סובבים, סתם ילד. הוא התיישב לידי, לא ייחסתי לזה כל חשיבות, מאז שאני יושבת בשולחן האחורי בכיתה המורה מרבה להחליף את עמיתיי לשולחן. הוא הוציא נייר לבן, והתחיל לסרטט בהתחלה קוים פשוטים, תנועות, הצללות, ועד תשומת לב לפרטים הכי קטנים, דיוק שלא ניתן לתאר, הציור שנגלה לעיני היה מהמם.
עברתי על כל בגדיי בארון, חיפשתי את הבגדים הכי אלגנטיים בארון, הוצאתי מן הקולבים, הפשלתי את בגדיי, התלבשתי בבגדים הנקיים מן הארון, הפלאשבקים לא עצרו.
"מה אתה מצייר שם?" שאלתי את מאור ביום מן הימים
"אותך" ענה לי
"למה?" שאלתי
"כי את יפה" אמר ולא הוסיף מילה
הדמעות המשיכו לזלוג, מרטיבות את הבגדים הנקיים שהוצאתי מן הארון משכתי באפי, והמשכתי בשלי.
"רוצה אולי להיפגש מתישהו? אני רוצה לגמור את הציור ואני לא יכול בכיתה" אמר לי מאור למחרת אותו יום.
"אני חושבת, מעולם לא ציירו אותי לפני, לא מרצונו החופשי של הצייר לפחות" הסמקתי
"תוכלי לבוא אליי היום? בסביבות השעה חמש אולי?" שאל
נדהמתי מן הפתיחות שלו, אבל הדחף העז שלי להבין אותו התגבר עליי, "כן" אמרתי ויצאתי מן הכיתה. אני זוכרת את ההתרגשות של אותו יום בצהריים, ההכנות לקראת הפגישה, הפרפרים בבטן. התלבשתי במיטב בגדיי, ויצאתי לכיוון ביתו. כשהגעתי לביתו, הוא פתח לי את הדלת, חייך חיוך שבע רצון שכזה, מאוזן עד אוזן, היה ברור שהוא שמח שבאתי. "אז כמה זמן אתה מצייר?" שברתי את השתיקה
"מאז ומתמיד החזקתי עפרון ביד, לא למדתי או מעולם אם לזה התכוונת" אמר. הנהנתי לאות הבנה והוא הוליך אותי לחדרו, הוציא מחברת ציורים, עם דפים עבים במיוחד, לציורים מקצועיים "רוצה לראות?" שאל
"בשמחה" אמרתי והוא העביר לי את המחברת. עיינתי בה, היו בה ציורי נוף בעיקר, פרחים ומדשאות גדולות, עם אותו דיוק בפרטים הקטנים, כל כך אהבתי את סגנון הציור שלו, הייתי יכולה להסתכל על אותו ציור ימים אם לא חודשים שלמים. "אני יכול לצייר אותך?" הוא העיר אותי מחלומותיי
"בשביל זה התכנסנו כאן היום הלא כן?" שאלתי שאלה רטורית.
הוא העביר עמוד במחברת הציורים, הוציא עיפרון, והחל לצייר.
קמתי מהמיטה, הלכתי למגירת האיפור בחדרי, הוצאתי צללית ורודה, עיפרון שחור ומסקרה, התחלתי לאפר את עיני באיטיות, ידי רעדו.
"סיימתי" אמר לאחר פרק זמן לא מוגבל, תחושת הזמן מזמן עברה לי, ישבתי שם בחדר, לא ידעתי אם מספר דקות, שעות, או אפילו ימים, הוא התקרב הגיש לי את הציור, הייתי מוקסמת, כשרונו היה יוצא דופן ברמה שלא תעבור בשתיקה, הבעת הפנים שלי העבירה את כל הרגשות, דרך ציור אפשר היה לראות את התרגשותי, ואת פחדיי, היה ניתן לראות הכל. חייכתי אליו "זה מקסים" אמרתי הוא התקרב אליי, לאט לאט, יכולתי לחוש את שפתיו על שלי, צמרמורות נעימות עברו בכל גופי, ולא יכולתי לעצור אותו מלעשות דבר.
ניגבתי את הדמעות, מנסה לא למרוח את האיפור, אבל ללא כל הצלחה, הוצאתי מאותה מגירה סומק ורדרד, וליפסטיק מבריק, המשכתי לאפר את עצמי 'הרי כל אדם צריך להיראות במיטבו בשעתו האחרונה'.
מאותו אחר צהרים, אני ומאור הפכנו לחברים רשמיים, אני זוכרת את הרגשתי בפגישתנו הראשונה, הלכנו לסרט מתח בקולנוע.
"הגעת" אמר מאור ונשק לי כשפגשתי אותו בקולנוע
"איך יכולתי שלא להגיע?" שאלתי אותו
הוא מצידו רק חייך והלך לקנות לנו כרטיסים לסרט, אני לא אשכח בחיים את האושר שהרגשתי באותו ערב.
התהלכתי בחדרי, לכיוון המגירה הסודית שלי, בה נמצאו הדברים האישיים ביותר שלי, הוצאת משם חפץ עטוף במטפחת לבנה, מעוטרת בורדים ורודים 'כמה אירוני' חשבתי לעצמי 'ורד ורוד, סמל לאהבה'.
באותו סרט הרבתי לחבק את מאור, זה נכון, זה נכון שסרטי אימה ומתח הם הסרטים הכי טובים לזוגות. מאור לקח אותי לחיכו, חיבק אותי חזק, הרגשתי מוגנת, באותו רגע הסרט כבר לא שינה לי, ישרתי את מבטי אליו, הוא חייך אליי חיוך מעודד, את אותו חיוך שהכרתי כל כך טוב, את אותו חיוך, שאהבתי כל כך.
הוצאתי מן המטפחת הלבנה הרקומה בורדים סכין, לא האמנתי שאני הולכת לעשות את זה, לא האמנתי בכלל, איך אדם יכול לפגוע בי כל כך, וכל זה ברגע אחד, רגע אחד של אי הבנה, רגע אחד, של היעדר חשיבה, רגע אחד.
אחרי הסרט הלכנו לביתו של מאור, השתלשלות העיניינים באותו ערב הייתה אחד הדברים שזכרתי בצורה הכי ברור מכל הקשר, נזכרתי במגעו, ידיו החמות שעטפו אותי כל הזמן, יכולתי להרגיש את ידיו, יכולתי להרגיש את אותה תחושה משכרת, תחושה שאי אפשר להתנתק ממנה, זה היה הרגע הכי יפה בחיי, לעולם לא אשכח אותו.
בידיים רועדות, קירבתי את הסכין לחזי, יכולתי לחוש את פעימות ליבי. אותו הקצב שהן היו באותה נשיקה ראשונה עם מאור. שוב צמרמורות עברו בי, כל גופי רעד, אבל לא מאותה תחושה טובה, מפחד, פחד מהמעשה הבא, פחד על מעשה שממנו אין דרך חזרה.
נזכרתי באותו יום, אותו יום שהלכתי לביתו של מאור, הבית שהכרתי כל כך טוב, שהכרתי כמעט כמו את ביתי שלי. אף אדם לא נמצא, דלת הבית הייתה פתוחה, אז התקדמתי ישירות לחדרו של מאור, פתחתי את הדלת.
הידקתי את אחיזתי בסכין, הרגשתי את הסוף קרב, הסתכלתי על עצמי פעם אחרונה במראה, לא נתתי למחשבות על בני משפחתי או חברותי לחדור אל מוחי, חשבתי רק על מאור. 'כמה מאורעות חווינו ביחד, חבל שלא הולכים להיות עוד' חשבתי בליבי. קצות אצבעותיי הפכו ללבנות, הכוח שהפעלתי על הסכין היה עצום, עצמתי את עיני בפעם אחרונה נזכרת שוב באותו רגע.
ראיתי את מאור, הוא לא היה לבד, הוא גם לא היה פנוי, הפלתי את הספרים שהחזקתי בידיי, הוא לא יכל להתעלם מקול החבטה של הספרים ברצפה, "יופי מאור, יופי" אמרתי אספתי את ספריי ויצאתי מחדרו, הוא כמובן יצא אחריי, "אל תגיד כלום, אני לא רוצה לשמוע ממך יותר" אמרתי ויצאתי מביתו, משאירה אותו, ואת אותה בחורה המומים בבית.
יומיים לאחר מכן, עוד התבודדתי בחדר, לא עונה לשיחות שלו, לא יוצאת מהחדר, לא מדברת עם אף אחד, נועלת את החדר, לא אוכלת כלום, לא חושבת כלום, רק שוכבת על המיטה ובוכה, הגעתי להחלטה.
"נטלי?" נשמע צעקתה של אימי
'אף אחד לא שווה את החיים שלי' ניגבתי את דמעותיי הורדתי את האיפור ויצאתי מחדרי.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilix