"אני רוצה בובה" אמרה הילדה היא ישבה בשלולית האדומה שהכתימה את שמלתה הלבנה. "אני רוצה בובה" חזרה שוב ושוב בדיוק כפי שעשתה שעות ספורות קודם לכן, כשהייתה רק עם אימה בבית.
היא ישבה על הרצפה לידה, בזמן שאימה סרגה, היה זה כובע ורוד לילדה הקטנה, שלא תתקרר בימי החורף. כמה שהיא אהבה לסרוג, היא הייתה יכולה לעשות זאת שעות על גבי שעות אלמלא נעצרה.
"כשאבא יחזור מהעבודה תבקשי ממנו בובה, אולי הוא יקנה לך" ניסתה האם להרגיעה
"רוצה בובה רוצה בובה!" המשיכה הילדה בשלה
האם הייתה מיואשת, כבר שעות שהיא מנסה להרגיע את ביתה הקטנה, ביתה הבכורה, ביתה היחידה.
הילדה הסתובבה בחדר, החדר הקטן בדירה הקטנה שבה גרו היא אימה ואביה. היא התקרבה אל עדן החלון, והביטה אל הרחוב, זה מה שהייתה נוהגת לעשות רוב שעות היממה, מביטה על העוברים ושבים ברחוב הצר, על המוכרים בדוכנים המאולתרים, ועל השוק שבקצה. ברחוב כל כך קטן עברו כל כך הרבה אנשים, בצפיפות, בחום, ובקור, בכל זמן שהוא, היה זה מרכז הכפר הקטן, כפר של עניים כך נהגו לכנותו הוריה, אבל היא אהבה את הכפר, היא אהבה את האנשים, את הצפיפות, את הקשר בין האנשים. זה היה כפר קטן כמו בסרטים, שבו כולם מכירים את כולם, וכולם חברים של כולם, זה היה כפר אגדי.
"קטרינה, רוצה לראות את הכובע שסרגתי לך? בואי תמדדי אותו" אמרה אימה
הילדה רצה לאימה, גם אם לא אהבה את סריגתה של האם היא הייתה ילדה ממושמעת וכדי לרצותה הייתה מחייכת חיוך גדול בכל פעם שסיימה לסרוג פריט. אבל הכובע הזה היה יפיפה, כנראה שהאם באמת התקדמה בסריגה, לא הייתה בו אפילו טעות אחת, הסריגה הייתה כמו מן המכונות שיוצרות פריטים מושלמים, לא ניתן היה למצא בו פגם אחד, אבל משהו בו היה חסר.
הילדה חבשה את הכובע בשמחה, היא אהבה אותו, ולא הסכימה להסיר אותו מראשה כל אותו אחר צהריים.
לקראת הערב נפתחה הדלת, אביה של הילדה נכנס הביתה, הוא היה שתוי.
הוא התקרב אל אימה של הילדה וניסה לנשקה, האישה התרגזה ודחפה אותו.
"אתה שתוי לגמרי! איפה היית?" התרגזה עליו
"מה זה משנה לך איפה הייתי, כל מה שחשוב לך זה שאני חוזר עם כסף כל חודש" אמר, אפשר היה להריח את ריח האלכוהול נודף מפיו.
"אני רוצה בובה אבא" אמרה הילדה שנזכרה במה שאימה אמרה לה
הוא התעלם ממנה והתקרב אל אישתו, הוא ניסה לנשקה שוב, ושוב נדחה על ידיה. הוא נראה כעוס, בעיניו לא היה יותר חום כמו שהיה לפני, כמו במבט הראשון שהיא ראתה, כמו במבט שבזכותו התאהבה בו.
"ג'ורג'! מה קורה לך? כמה שתית?" היא שאלה הפחד חלחל בה
"מה זה משנה לך" הוא התקרב אליה מצמיד אותה לקיר
היא הסיתה את פרצופה וניסתה לדחוף אותו, אך הוא היה חזק ממנה.
"את חושבת שכך תוכלי להתחמק ממני?" הוא שאל
"ג'ורג' אתה שתוי, תתרחק ממני" היא אמרה, בניסיון נואש להרחיק אותו ממנה, היא לא האמינה שזה קורה במשפחה שלה, היא לא האמינה שזה בעלה, האיש שגרם לה להתאהב בו כך, האיש שהיא נישאה לו. ברגע זה היא הייתה מוכנה להאמין לכל סיפור על אח תאום מרושע שמנסה להשתלט על העולם, אבל לא, זה היה הוא, אותו אדם שהיא התאהבה בו, אותו אדם שהיא נישאה לו.
הוא צחק, צחוק מרושע. "את לא תתחמקי ממני" אמר, הוא התקרב אליה אף יותר, מצמיד אותה לקיר אף יותר משהייתה. היא ניסתה להתחמק, הוא נישק אותה.
"ג'ורג' תעזוב אותי עכשיו!" היא צרחה
"את ממשיכה להיאבק הא?" שאל
"ג'ורג' אתה שתוי לגמרי!" חזרה
"אני רוצה בובה" נשמע קולה של הילדה בין כל הצרחות, היא חוזרת על אותן מילים כבר שעות.
"אני רוצה בובה" לחשה, היא הבינה שמשהוא רע עומד לקרות.
הגבר שהתחיל להתעצבן הוציא מכיסו אקדח.
נשימתה של האישה נעתקה, היא שמעה על גברים שמכים ואף רוצחים את נשותיהם, אבל לא היה זה בעלה, היא סירבה להאמין. היא נצמדה לקיר, מיישרת את גבה, הפחד כבר בהק בעיניה.
"אולי עכשיו תקשיבי לי" הוא אמר
"ג'ורג' תוריד את האקדח! אתה שתוי!" היא צרחה
"די כבר עם זה!" הוא גבר עליה בצרחות וכיוון אליה את האקדח, ברגע אחד של טירוף הוא ירה בראשה. האישה התמוטטה וסילוני דם התפזרו על הרצפה, שלולית דם גדולה מילאה את רצפת העץ הישנה.
הילדה נבהלה, היא רצה אל אימה, לעולם לפני כן לא ראתה אותה כך, היא ניסתה להעיר אותה, אבל לא הצליחה, היא הייתה אז רק בת שלוש, ולא הבינה מאום היא הסתכלה על אביה "אני רוצה בובה" היא אמרה, היה נדמה שאלו המילים היחידות שהיא יודעת, "רוצה בובה" היא התיישבה ליד אימה. "אני רוצה בובה" אמרה הילדה היא ישבה בשלולית האדומה שהכתימה את שמלתה הלבנה.
"לא תיהיה לך בובה" אמר האב, הוא השכיב את הילדה וטען את האקדח.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilix