The Library

האיש במסכה - סיפור קצר

הנה שוב האיש במסכה, כהרגלו זה מספר ימים עוקב אחרי. צעד ועוד צעד, בתיאום מושלם כאילו צפה מראש את צעדיי. זה מספר ימים עוקב אחרי איש במסכה, ברחובות הצרים של עיירה שכוחת אל זו. הגברתי את מהירות צעדיי, מיידעת אותו שאני מרגישה בנוכחותו, שום סימני הירתעות מצדו, הוא רק החיש את צעדיו בעקבותיי. בכל אותו זמן שהוא עוקב אחרי לא העזתי להתאמת איתו, גם אני רואה סרטי אימה, וגם בי יש פחד אחרי הכל. הגעתי למחוז חפצי, בייתי, אם אפשר לקרא לזה כך, הייתה זו דירת שני חדרים בסופה של העיירה קירות מתפוררים הקיפו אותה. הדלקתי את האור מנורה רופפת במרכז החדר האירה, הורדתי את מעילי ותליתי אותו בכניסה. ניגשתי לחלון, אותו איש במסכה נעלם. שוב נותרתי לבד, עם תהיות ושאלות שנותרו ללא משוב.

-

הוא לקח את ידי ונשק לה, הסמקתי

"אני חייב ללכת עכשיו, ונראה שמחכים לך בבית" אמר

הסתובבתי, שם ראיתי את אבי

"להתראות" אמרתי ונכנסתי פנימה

"מה זה היה?" שאל אותי אבי

"כלום" עניתי

"אליזבת' וואן טיילור! מה זה היה?" שאל

"כלום, רק הלכנו לתיאטרון לראות הצגה" אמרתי

"והחבר שלך יודע מזה?" שאל

"לא" השפלתי את עיניי

"מדוע לא?" שאל

"כי לא הודעתי לו" אמרתי

"לכי לחדרך!" ציווה

-

התעוררתי עם יציאת החמה, התארגנתי ויצאתי לעבודה, האיש במסכה לא התעורר בשעות האלו, ולא עקב אחרי. להפתעתי הרבה גם בסיום יום העבודה בצהריי היום לא עקב אחרי, חשתי הקלה, אולי סוף כל סוף זה נגמר. אולי הבין שאני לא האישה אותה הוא מחפש, או אולי סתם החליט לוותר על תוכניתו ולעזוב אותי לנפשי. לא ידעתי מה הייתה הסיבה לשקט הזה, וגם לא ייחסתי לו יותר מדי מחשבה, שמחתי שלא היה שם איש והלכתי לביתי.

-

"את נפרדת ממני?" שאל

לא עניתי רק השפלתי את מבטי למטה

"אליזבת', הביטי בי, אני אוהב אותך" אמר "יש מישהו אחר?" שאל

הנהנתי

הוא הלך, עזב אותי לבד על הספסל שבגן, בכיתי, זה היה הרגע הכי קשה בחיי, לא חשבתי שאגיע למצב הזה, הדבר שהכי חששתי ממנו כל חיי היה שאהובי יפרד ממני, אבל כנראה שדברים משתנים. ועדיף להיפרד ממנו עכשיו מאשר להוליך אותו שולל.

-

הגעתי לדירתי, נכנסתי וכהרגלי לחצתי על המתג להדלקת האור, המנורה לא נדלקה, נאלצתי לפתוח את החלון, החדר התמלא אור. נשימתי נעתקה, האיש במסכה עמד מולי. נצמדתי לקיר, התחלתי לרעוד, הפחד חדר לכל איבר בגופי, כל מה שעבר היה במוחי היו קטעי רציחות מסרטי אימה שונים, חשבתי שאין מוצא, הייתי בטוחה שאני הולכת למות, כבר ראיתי את הסוף שלי, ראיתי מצבה אפורה שמי חרוט עליה, באזור בודד בבית הקברות הנידח. אף אחד לא ידע על מותי, אף אחד לא יבוא לבקר אותי, אני אמות לבד.

-

"נפרדתי מהחבר שלי"

"למה את לא נראית שמחה? עכשיו את חופשייה להיות איתי" אמר וחייך את חיוכו המקסים

"אני לא בטוחה שזאת הייתה ההחלטה הנכונה" משכתי את ידי מידיו

"אני אתן לך לחשוב על זה" אמר "להתראות" המשיך הוא נשק ללחיי והלך.

חזרתי הביתה אבי שוב חיכה לי בכניסה

"מהיכן את חוזרת?" דרש "שוב נפגשת עם הזר ההוא?" שאל

"הוא לא זר!" הגנתי עליו

"בגללו נפרדת מאליוט?" שאל

"כן, ואני לא מתחרטת על כך!" אמרתי

"את לא תהיי עם פשוט העם הזה!" אמר

"הוא לא פשוט עם! אני אוהבת אותו!" התעקשתי

"אני לא אתן לך!" אמר

-

"זה נחמד לראות אותך מפחדת" אמר האיש במסכה

"מי אתה?" דרשתי

"אם הייתי מוכן להזדהות בשמי לא הייתי חובש מסכה" אמר

"מה אתה רוצה ממני?" ניסיתי שוב

"אליזבת' אם אני אסביר לך הכל עכשיו זה יוריד מהמסתורין שלי" אמר

"מאיפה אתה יודע את שמי?" שאלתי

"את שואלת יותר מדי אליזבת'" אמר "אני אשאיר אותך עם התהיות, נדמה לי שזה מספיק להיום" אמר הוא יצא מהדירה.

נשימתי שהאיצה את קצבה במהלך השיחה הזו חזרה לקצבה הרגיל, לא קרה כלום, לעת אתה, ואני לא אתן לכלום לקראת. התחלתי לארוז את חפציי. בדירה הזו אני לא נשארת. תהיתי איך הצליח להיכנס לדירה אבל לא היה לי זמן לעסוק בשאלה הזו, כבר מחר אני עוזבת.

-

"מה זאת אומרת לא נותנים?" שאל

"אבי לא רוצה שאני אראה אותך יותר" אמרתי

"זה ממש כמו בסרטים" אמר

"רק שבסרטים זה תמיד נגמר טוב" אמרתי

"אין סיבה שזה לא ייגמר טוב" אמר

"מה אתה מציע?" שאלתי

"שנברח" אמר

"אתה רציני?" שאלתי

"וודאי! ארזי את כל מה שנחוץ לך למחייה, נברח כבר מחר!" אמר

הנהנתי

"נתראה פה בשעה הזאת מחר, קחי את כל מה שאת צריכה" אמר

-

ארזתי את כל חפציי במזוודה אחת גדולה ומרופטת, לא השתמשתי בה כבר כמה שנים. עשיתי מספר סיבובים אחרונים בבית לבדוק שלא שחכתי כלום, שהכל ארוז ושכל מה שנשאר לא נחוץ לי. לקחתי  במזוודה את הבגדים שלי, והדברים הכרחיים שהיו לי. לא יכולתי להגיד שאני עוזבת בית שמכיל הרבה מזיכרונות ילדותי, כי זה היה שקר, גם לא זיכרונות שמחים, כל מה שהוא מכיל הם זיכרונות שהייתי מעדיפה לשכוח, זיכרונות שאם הייתי יכולה לשנות הייתי משנה בשמחה, אבל מה שנעשה כבר נעשה ואין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. לא נותר לי דבר אלא לעזוב את הבית. ולמצא עיירה חדשה להתחיל בה חיים חדשים, אולי יהיו בה זיכרונות יותר שמחים.

-

"הגעת" אמר "חשבתי שתחזרי בך, חשבתי שאהיה פה לבד" אמר

"ובכל זאת יש לך מזוודה ובה הדברים שלך" אמרתי

"קיוויתי שתגיעי" אמר

"לאן נלך?" שאלתי

"נברח למקום רחוק, כמה שיותר רחוק" אמר

"זה בסדר מבחינתך לעזוב  או שאתה עושה את זה רק בשבילי?" שאלתי

"אין לי מה לעזוב... אביך צודק, אני מפשוטי העם" אמר

"ואני בכל זאת כאן איתך" אמרתי

"את הדבר היחיד שבאמת חשוב לי פה" אמר

הסמקתי

"שנלך?" שאל, הוא חש במבוכתי. יכולתי להרגיש זאת, באותו הרגע לא חשבתי בכלל על העתיד, רק על ההווה.

-

ניגשתי אל הדלת, והיא נפתחה לפני שבכלל יכולתי להושיט ידי אליה

"מישהי פה עוזבת?" שאל האיש במסכה

פעימות ליבי התגברו "מה אתה רוצה?" שאלתי

"זאת כבר פעם שנייה שאת בורחת ממני" אמר

"מי אתה?" שאלתי

"מישהו" אמר

"צא מהבית שלי!" אמרתי

"הוא לא יהיה הבית שלך אם תעזבי אותו" אמר

"תפסיק להתחכם איתי! וצא לי מהבית!" אמרתי

-

הגענו לעיירה קטנה, כפרית ונחמדה, השמיים היו כחולים, האדמה חומה, הדשא ירוק, הפרחים צבעוניים, הציפורים מזמרות, האנשים היו שמחים, היינו מאוהבים עד השמיים, הכל נראה טוב, כמו בסיפורי אגדות, הכל היה מושלם, מושלם עד כדי חשד. עד לאותו יום, היום הגרוע בחיי. היום שבו בפעם הראשונה הצטערתי על שנולדתי, היום שבו כל חיי קרסו, היום ההוא.

-

"אני לא אעלם" אמר

"אז מי אתה?" שאלתי שוב

"אליזבת', את אינך לומדת?" שאל

"אם לא תגיד לי מי אתה אנחנו נמשיך להסתובב במעגלים" אמרתי

"אני אוהב מעגלים" אמר "שלא כמו דברים אחרים אין להם סוף" המשיך

"מאיפה אתה מכיר אותי?" החשד עלה בי

"את חושבת שאת מתחילה לזהות אותי?" שאל

"אם לא תגיד לי עכשיו מי אתה ומה אתה רוצה אני אגמור את המשחק הזה!" אמרתי הושטתי ידי אל המחבת שבה הכנתי את הארוחה האחרונה שאכלתי, הודתי לעצמי על היותי לא מסודרת המשאירה דברים לא במקומם

"את לא תעזי, אין לך אומץ, אני מכיר אותך" אמר

"אני אשאל רק עוד פעם אחת, מי אתה?!" צרחתי

-

אותו יום, חזרתי מעבודתי, מצפה לראות אותו בבית, לדבר איתו, לצחוק איתו. נכנסתי לדירה, דירה קטנה בת שני חדרים, לא צרכנו יותר, קראתי לו, אך הוא איננו משיב, היה זה היום החופשי שלו, והוא היה אמור להימצא בבית, חשבתי שאולי הלך לקנות מצרכים, או כל דבר אחר אשר נחוץ לו, חיכיתי שעה, ועוד שעה, וכך עברו להן השעות בציפייה מתוחה. בשעות הערב המאוחר כבר התחלתי לדאוג, הלכתי לחדר השינה, פתחתי את הארון, כל בגדיו נעלמו, הסתובבתי אל המיטה, מכתב היה מונח שם, חששתי לחייו חששתי שמא היה צריך לברוח או לעזוב מסיבה שאיננה ידועה לי, אך מהר מאוד הבנתי שלא היה זה המצב, הוא עזב אותי, עזב אותי לטובת אישה אחרת. הבכי לא איחר לבוא. לא העזתי לחזור למשפחתי, לא יכלתי להראות את פרצופי שם, לא אחרי שברחתי מהבית,  והמרתי את פיו של אבי. התחלתי חיים חדשים, באותה עיירה, באותה דירה, באותו גוף, אך לא כאותה אישה.

-

"אליזבת' כשאהיה מוכן אגיד לך מי אני" אמר

"אני הזהרתי אותך!" אמרתי, הפחד השתלט עליי, וחבטתי בראשו עם המחבת, הדמות התמוטטה מיד על הרצפה, ודם החל זורם מראשו, התקרבתי אליו, הוא לא זז, לא נשם, הורדתי מפניו את המסכה, פי נפער, נשימתי נעתקה, כל שריריי קפאו, גם אם רציתי לזוז לא יכלתי. פעימות ליבי הגבירו את קצבן, התחלתי לנשום במהירות, הבטתי על הדמות שוב, היה זה אליוט, הבטתי על המסכה, הבחנתי בשורה כתובה, דמעות עלו בעיניי.

'רק רציתי לאהוב שוב' 

הסיפור הזה ארוך מדי ולכן אינינו משתתף בתחרות, אבל ראיתי שקוראים שונים קוראים את הסיפורים פה, ורציתי לתת לו חשיפה גדולה יותר.

כמו שבטח שמתם לב יש לי סגנון כתיבה מאוד מסויים, ואני מרבה להשתמש בו בסיפורים קצרים.

אשמח לשמוע ביקורות!