כן,כן. אני האחת מתוך מיליון שחיה בלי אמא. האמא שתמיד דואגת. זה קרה שהייתי בת 4.טוב\מההתחלה.אני דניאלה,אבל כולם קוראים לי דניאל. אני בת 14. לפני 10 שנים, זאת אומרת שהייתי בת 4, אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים. ואבא שלי,דאג לי,עד שמסר אותי לאימוץ,כי לא יכל לטפל בי.יש לי תמונות. הדבר היחידי שאני זוכרת,זה שהיה לו עיניים ירוקות זוהרות.המשפחה הביולוגית שלי הייתה נוראה. היה להם ילד שקטן ממני בשנה. הוא לא הפסיק להציק לי. הוא תמיד האשים אותי בכל,וההורים צעקו עליי והגנו עליו. ובבית ספר,או,כן, בבית ספר, הסיוט! לא היה לי שם הרבה חברים חוץ מענבר.ואני מצדיקה אותם שלא התחברו אליי. למדתי להיות קשוחה. שאסור לסמוך על אף אחד. כאילו החיים שלי זה בתוך זירת פשע,ותמיד יכול לקרות לי משהו. שינסו הם לחיות בלי הורים!טוב! מי צריך אותם! לא למדתי טוב,היתיי ממוצעת. אבל אהבתי לקרוא ספרי בלשות,לראות סרטי אימה,והכינוי שלי- טום בוי. שנאתי להיות כמו כל הבנות שבכו מכל מכה קטנה,להתאפר,להתלבש וורוד,לשים דברים צמודים כמו טייץ, וכן הלאה... יש לי רק סטייל אחד : חולצה בצבעים שחור,כחול,ולעיתים סגול. ומכנס משוחרר קצר. בגדים נועדו להגנה,לא ליופי! יש לי עיניים שחורות ורגילות. בשמש ענבר אומרת לי שהן נראות נוצצות. כאילו שזה אמור להיות אכפת לי! בהפסקות הייתי קוראת ספרי בלשות,או ששיחקתי כדורגל. הבנות תמיד היו מרכלות,בגדים,בנים, איזה נושאים משעממים..... הדבר היחידי שאני יכולה לומר על בנים שהם סתומים! מתי הם התבגרו!?שמעתי כמה משפטים ממה שהן אמרו,כמו: ' הג'ינס החדש מהמם! אני חייבת כזה!' וגם 'הוא הציע לה חברות והיא דחתה אותו! והוא באמת כזה אהבל! ' טוב,כרגע אני בת 14, ואני גרה בבית יתומים. יום לפני, המשפחה הביולוגית הנוראה שלי עשתה זו כך :
"דניאלה,בואי לסלון!" אמרה העוזרת.
היא היחידה שהייתה נחמדה אליי. היא באה פעם בשבוע. שיחקתי במחשב. היא אף פעם לא קוראת לי דניאלה,רק במקרים רעים באמת. לא הגבתי.
"דניאל! בואי לפה מיד!" אמרה בעלת הבית.
באתי.
"דניאלה, יקירה" אמר בעל הבית. הוא עשה פני נחמד ושבאמת אכפת לו. נבהלתי.
"אנחנו חשבנו על זה הרבה.הנה זה בא: את עוברת לבית יתומים" אמר כרצה להיפטר מזה. לא ידעתי עם לבכות או לצחוק. מצד אחד, תמיד רציתי להיפטר מהם.אבל, יהיה קשה לי לרכוש חברים חדשים. לקח לי חודשיים להתחבר לענבר. כי היא לא מהבנות שמתאפרות,וכל הדברים המטופשים האלה בעיניי. אבל היא לא כמוני. היא היחידה הנורמלית שם.אבל מצד שני, לא רציתי לעזוב את ענבר, ואת העוזרת.
"טוב" אמרתי באדישות.
"היום בערב הנהג של הבית יתומים יאסוף אותך" הוא אמר.
"אני אלך לארוז" אמרתי בחצי שמחה.
נכנסתי לחדר והתחלתי לארוז.
"את בסדר,מתוקה?" העוזרת שאלה.
"כן" אמרתי בשביעת רצון
"מה,את לא עצובה?" היא שאלה בסקרנות.
" מה פתאום! המשפחה הזאת עולה לי על העצבים!" אמרתי
"בסדר. רק שתדעי שאני מאוד אתגעגע אלייך. אני רוצה להביא לך תמונה שלי. תביאי לי את שלך." היא אמרה לי בחיוך. הבאתי לה תמונת מחזור שלי של השנה שעברה. זו התמונה היחידה שלי עם חיוך. תמיד נראיתי כאילו אומללה. בוא נגיד שזה לא הצד החזק שלי.
" פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אותך מחייכת בתמונה." היא אמרה כאילו שזכתה במיליון דולר. כבר סיפרתי לענבר שאני עוברת. היא היייתה עצובה בהתחלה. אבל עודדתי אותה שאני אצלצל אליה בכל יום פעם אחת לפחות, וניפגש כל הזמן פעם בשבוע.אפשר להגיד שזה עודד אותה. אבל אי אפשר להגיד ב100 %. שמעתי מכונית מצפצפת. באתי אל המכונית,והיו שמה עוד בערך 6 ילדים. התיישבתי. ילד אחד יסתכל עליי כלא מבין. בטח היה קשה לו להבין עם אני בן או בת. אבל הוא בטח הבין לפי השיער הארוך.
"היי" הוא אמר
"היי" החזרתי
שתיקה
" איך קוראים לך?" הוא שאל אותי כבן
"דניאלה,אבל קוראים לי דניאל. ואני בת" אמרתי
הוא הסתכל עליי במבט מופתע. הוא חשב שאני בן
"לי קוראים קובי. אני בן 14 וחצי" הוא אמר
"וואלה,אני בת 14" אמרתי.
"טוב,הגענו"אמר הנהג.
קובי עזר לי להוציא את המזוודה.
" אני אראה לך את הבית יתומים." הוא אמר בנחמדות.
התחלנו ללכת, ופגשנו מישהי שנראית סנובית.
"היי קובי. היי...." היא אמרה
"דניאל"
"היי קובי ודניאל" היא עשתה מין חיוך מאולץ
"קובי,אני צריך אותך" אמר המנהל בכעס
"טוב. ביי בנות" הוא אמר
"אוקיי. תיראי, אני צריכה להיות באותו חדר איתך. אז בואי נבהיר כמה דברים" היא אמרה במין רשעות
"קודם,איך קוראים לך!?" שאלתי
" מיטל. עכשיו תקשיבי: אני מקבלת את המיטה העליונה. רוב הדברים שיהיה שם,יהיה שלי." היא אמרה ואז נפלה לי התמונה של העוזרת.
היא הרימה אותה.
"מי זו המכוערת הזאת" היא ציחקקה בלעג.
חטפתי לה
"דבר ראשון, היא לא מכוערת." אמרתי בכעס
ודרכתי לה על הרגל
"אז אני מניחה ששלפת ציפורניים. אין בעיה. אני אנצח בתחרות" היא אמרה כבטוחה בעצמה
"איזה תחרות." לא הבנתי " ומה הפרס. צמיד וורוד?" צחקתי אל עצמי.
"קובי" היא אמרה
"קובי?!" שוב לא הבנתי
"כן. קובי הוא שלי.אז ניראה לי ידוע מי המנצחת." היא אמרה בסיפוק.
"אוקיי. תקשיבי ותקשיבי לי טוב!"אמרתי בביטחון.
"לי אין שום דבר עם קובי וגם לא הייתי רוצה. ואין לי שום דבר עם אף אחד!" אמרתי בעצבנות.
"כן. לך אין שום דבר לאף אחד-רואים את זה" היא אמרה והפנתה לי עורף. המשפט הזה היכה אותי. לא הפסיק לרדוף אחריי.
כאילו שזה אמור להיות אכפת לי. הלכתי לעשות סיור. ואז פגשתי מישהי עם גופיה וורודה, עם עגיל קטנטן באף. שיער בלונדיני ארוך, עם עיניים ירוקות.
"היי" היא אמרה לי בשמחה
"היי" אמרתי בהשתעממות.
" אה....... איך קוראים לך? לי ורד." אמרתי לעצמי בלב באמת מעניין למה.
"לי דניאל. ולמה את לבושה ככה?" לא היה מפריע לי לשאול אותה.
"איך אני לבושה? תיראי איך את לבושה! אני צריכה לסדר אותך דחוף. דרך אגב- מה הצבע חדר שלך?" היא שאלה. פשוט כדי להבדיל,לכול חדר המיטות,השולחן, הקיר והכל היה באותו צבע. לכל חדר צבע שונה.
"טורקיז" אמרתי לה.
היא כמעט התעלפה
"גם אני!" והתחילה לצרוח בשמחה.
לא הבנתי ממש למה.
היא פשוט ברבי גמורה. חשבתי לעצמי. איך איך בבית יתומים, עם היא כזאת אופטימית?!
"טוב,את באה למעלה? אה-יש לנו בחדר עוד ילדה . קוראים לה..."
"מיטל" קטעתי אותה.
"כן,והיא ממש..."
"סנובית?קרציה? מגעילה?מעצבנת?" אמרתי.
"בדיוק. מי שפוגש אותה- לא רוצה לפגוש אותה שוב."היא אמרה כעובדה.
"כן,חוץ מקובי" אמרתי
"את כבר מכירה את קובי? כן-כולם יודעים שהיא מאוהבת בו- חוץ מקובי" היא אמרה.
"טוב. עולים?" שאלתי
"יאללה"
"תגידי,כמה זמן את פה?" שאלתי אותה תוך כדי שאני מסדרת את הדברים שלי בחדר.
"לפני כשנה. לפני זה הייתי בעוד בית יתומים. ורציתי לעבור,והעבירו אותי. זה לא היה קל! לקח לי שבוע שלם!" היא אמרה.
"כן.הממ... אני רוצה לשאול אותך משהו. איך את יכולה להיות כל כך אופטימית? אם את מבינה למה אני מתכוונת" שאלתי.
היא התקשתה לענות. פעם ראשונה שמעתי אותה שותקת.היא הייתה ניראת לי.... אי אפשר להסביר את זה.
"אם את לא רוצה לענות לי את לא חייבת. לא רציתי פשוט ממש להידחף......" אמרתי בכעס על עצמי
"לא,זה בסדר. עברתי דברים גרועים מזה" היא ניסתה לעודד את עצמה.
"ואת גם לא הראשונה ששואלת את זה. בוא נגיד שעברתי דברים קשים,גם אם אני לא נראת כך. אבל לאט לאט למדתי להיות אופטימית. כי בעצם,אם אני כעוסה,במה זה עוזר לי?"היא אמרה.
"וואלה. אפשר להגיד את זה כך" אמרתי.
ירדתי למטה וראיתי דף גדול ובו רשום בו:
חוקים:
ארוחת הבוקר-בשעה 8:10 בדיוק. מי שייאחר לא יקבל ארוחה
לאחר מכן הולכים ללמוד בשתי קבוצות. עד השעה 2:00, שכוללת 3 הפסקות שזמנה 10 דקות.
ארוחת צהריים- 2:30
זמן הטלוויזיה משעה 4:00, עד 5:00
זמן יציאה לבילוי- מ5:30 ועד- 8:00
בית היתומים- יוגוס.\
מה זה השם יוגוס-חשבתי לעצמי.
טלוויזיה- רק שעה!?
וליד זה היה כתוב ארוחת ערב- שעה 8:30.
עכשיו 8:20!
עליתי למעלה ואתרגנתי. גם מיטל אתרגנה,וגם ורד. בתוך החדר היה כניסה לעוד חדר,שם היה מקלחת ושירותים. ובתוך החדר-איפה שהמיטות- היה הטלוויזיה. ריבוע קטן שקשה ליראות בו-ורק שעה.ירדנו לארוחת הערב.
שם פגשנו בקובי.
"היי,דניאל! רוצה לשבת פה?"הוא שאל
"קובי,אני אשב" מיטל אמרה והתיישבה.
"או....קייי" הוא אמר בחוסר רצון
"שבו כולכם!" צעקה העוזרת.
התיישבתי ליד ורד.בצד השני של קובי,ישב עוז,החבר הכי טוב שלו. בראש השולחן ישבה עוד ילדה.סנובית של ממש. ובטח שבטח היא החברה היחדיה והכי טובה של מיטל. קוראים לה יסמין. עם שיער שטני ועיניים שחורות.
פתום הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים.
"אני יכולה ללכת לשירותים?"שאלתי בהתחננות.
"בסדר. רק כי את חדשה פה! לכי למטבח .שם יש שירותים. רצתי לשם במהירות ספיד. אבל שנכנסתי למטבח,ראיתי מישהו. גדול כזה,מלא. כמו שרואים שפים.
"שלום, אני אפריים" הוא אמר לי.
"היי. אני דניאל" אמרתי בהתאפקות ולא יכלתי יותר נכנסתי מהר. יצאתי והמשכתי לדבר הטבח שם.
"חדשה את פה,נכון?" הוא שאל בבלבול מילים.
"אתה התכוונת להגיד 'את חדשה פה?' וכן" אמרתי.
"כן. אני מכין לכם טוסטים. רק חבל ששתי בנות כל הזמן מעירות לי על המאכלים שלי. מיטל ויסמין" הוא אמר כמושפל.
פתאום העוזרת נכנסה.
"איך את מעזה!" היא צעקה עליי.
"א.....אני...." גמגמתי כלא יודעת מה להגיד,מה לעשות.
"את!- לכי לשולחן! ואתה-אפריים – כדאי שתכין את האוכל מהר!" היא צעקה עליו.ועליי. במיוחד עליי. רצתי מהר לשולחן ואמרתי לורד בסוד
" העוזרת הזאתי לא נורמלית!" אמרתי לה
" ספרי לי משהו חדש" אמרה בחיוך.
העוזרת הגישה את הטוסטים.
כולם התנפלו.
לאחר ארוחת הערב הציע קובי שכולנו נלך לקנות גלידה.
כמובן שהעוזרת לא הסכימה.
" בשום פנים ואופן לא!" צעקה עלינו העוזרת
"נו בבקשה! רק פעם אחת!" התחנן והתחנחן קובי
" לא!" אמרה " עכשיולכו לחדריכם!" אמרה.
אני ורד ומיטל הלכנו לחדר. ורד קראה מגזין " נערים ונערות", מיטל סירקה את שיערה הארוך והרטוב, ולי כמובן לא היה מה לעשות. לא היה לי ספר, לא מחשב, לא טלוויזיה. מחר אני כבר מתה!
מיטל וורד ירדו למטבח לקחת מיץ. הייתי לבד. קצת קראתי את העיתון של ורד. איזה שטויות! פתאום שמעתי קול חלש מן הדלת
" היי" לחש קובי
" היי" לחשתי בחזרה
" את קוראת 'נערים ונערות'?" שאל בפליאה
"מה? לא מה פתאום!" מהר הסתרתי את העיתון
" טוב, רוצה ללכת לגלידה?" שאל
" אבל חשבתי שאסור" אמרתי
" אז מה- נצא רק לרבע שעה ומהר נחזור. אף אחד לא ישים לב." אמר
" אוקיי. אקע את הז'קט שלי" אמרתי.
רצנו לדוכן וזללנו מהר את הגלידה.
כשחזרנו, קרה דבר לא נעים. העוזרת ראתה אותנו.
" מה אתם עושים פה!?" שאלה בכעס
" הלכנו.... לקנות... גלידה..?" אמר קובי בפחד וחשש
" זהו זה! אתם מרותקים לשבוע! להיות במרתף רק עם לחם ומים. רדו מיד!" צעקה.
אני וקובי ירדנו. כשירדנו מיטל שמעה אז היא הספיקה לפגוש אותנו לפני שהגענו למרתף.
" קובי! היי! למה יש לך עונש?" שאלה בכאילו תמימות
" אני ודניאל יצאנו לאכול גלידה ותפסו אותנו על חם...." אמר קובי
" אה... הבנתי..." הסכלה עליי במבט זועם.
"טוב,ביי!" אמרתי לעברה בחיוך. אבל אני די חששתי. אני מאוהבת בקובי? לא... אין סיכוי.. אבל אני שמחה שאני ידידה שלו. הוא נחמד. וואני יודעת שאני לא מאוהבת בו. אני פשוט יודעת.
במרתף היה משעמם. השעה הייתה עשר וחצי בלילה.
"אז..." הוא אמר
"אז... "חזרתי אחריו
"לא יודע. לדבר?"
"יאללה"
שתיקה חוזרת על עצמה כמו בנסיעה.
"תגיד"אמרתי
"מה?"
" אתה יודע שמיטל..." אמרתי כאילו שסיימתי את המשפט
"מאוהבת בי? זה כל כך ברור!" הוא אמר.
"נו... אם אתה יודע, ואתה הרי יודע שהיא מאוהבת בך, אז למה אתה לא חבר שלה?" שאלתי והרגשתי את אותה ההרגשה שדיברתי עם ורד-חטטנית.
" כי.. אני לא ממש אוהב אותה, היא עושה דברים מגעילים, ולפי מה שידוע לי- שהיא סנובית" הוא אמר בנשימה אחת.
"ספר לי על זה.." אמרתי לו.
"הנה! יש כאן 2 מזרנים! אפשר לישון עליהם!" קפץ והתלהב.
לקחתי את שלי, והוא את שלו.
"לילה טוב" אמרתי
"לילה טוב גם לך" החזיר לי.
ונרדמנו.
בבוקר קמתי, ובדיוק השף נכנס.
" אתם לעלות למעלה!" אמר
" אתם מה פה לעשות?" שאל אותנו בגמגום.
בדיוק קובי התעורר.
"אפריים! אפשר לעלות למעלה? היא אפשר להשאר פה שבוע!" קובי אמר בחיוך רחב על פניו.
"מה פתאום! שבוע להישאר פה? אסור! לעלות שניכם! יש ארוחת בוקר" אמר ועלה במדרגות.
"יש! יאללה בוא כבר!" צעקתי לעברו.
עלינו והלכתי לחדר להתארגן.
" דניאל!היית במרתף הלילה? מיטל סיפרה לי!" התפרצה עליי ורד.
" כן!" ישר ענתה מיטל. " אז מה? הוא אוהב אותי ורק אותי!" ישר אמרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
