אנחה מהורהרת..

אני מנסה לכתוב כאן, שוב. כתיבה מגומגמת..

אולי משהו נותר מהיכולת שלי לפסל במילים, האמנם?

בכל מקרה אני צריכה את זה, 3,4 ו..

כבר חמישה חודשים אני לא שותה, חמישה חודשים אני לא מעשנת..

חמישה חודשים אני עורכת מסיבות פרידה קטנטנות למציאות המוכרת שלי,

למציאות הטרופה, מוכת המערבולות, המציאות שהיא כ"כ אני.

בכל מיני רגעים, דקות דומיה בודדות, בהן אני מודדת, שוקלת ומשווה, את הרגע הנתון שמתקיים בהווה,

לרגע שיבוא אחריו, כמה שונים הם יהיו, כמה שבירים הם הרגעים האלה..

אלה שלא יחזרו על עצמם (כי..ובגלל..ובכלל.)

ערב כזה בפאב שכונתי, השעות נמתחות ובעצם, למה לא? הרי אין לאן למהר...

בקרים חשוכים בין תריסים מוגפים כי גם השמש יכולה לחכות לי..כי זאת אני. ולא בא לי עכשיו..

הופעה מטורפת במועדון מעושן ורווי אלכוהול, דציבלים משתוללים והדם בורידים זורם בקצב, וחיים, פעם אחת וכמו שצריך.

מסיבות פרידה קטנטנות, דקות דומיה בודדות, מחשבות שצפות וצוללות חזרה.

וכלום לא עצוב. בחיי שלא,

רק ש...הכל שונה.

ואני מלאת תקווה, ואהבה, ותחושת אחריות כבדה בטירוף.

בעיקר...אני חדורת אמונה, בפעם הראשונה בעצמי ולא באף אחד חיצוני.

אני מאמינה בי, כי עוד מעט יתווסף לי תואר מדהים, לא אהיה סתם אדם, אהיה כל כולי שייכת ומסורה..

ואני מסוגלת לזה.

עוד 4 חודשים, עוד קצת..

"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,

ומותר, ומותר, לאהוב.."

סיכום: אנחת רווחה.