אבל פתאום היה לי חשק חזק לכתוב...
הרבה זמן זה לא קרה, עזבתי את הבלוג הזה בלי להניד עפעף, לא שכחתי אותו, אבל גם לא ממש התעסקתי בו.
היו לי שני חבורות, כאלו בצבא, וכאלו בבית, ועם שניהם דיברתי, ויכולתי להוציא דברים שפעם היה יותר קשה.
אבל דווקא בחודש האחרון של הצבא, החודש שהיה אמור להיות הכי משחרר, מהנה, זרוק... דווקא אז חטפנו סטירה.
אני והחברים הקרובים שלי, לא כולם.. אלו מהגדוד...
כ"כ הרבה דברים קרו בשנה וחצי האחרונות, והכל נשפך ממני, יש לי בלוג פרטי, בדמות אדם, לא ווירטואלי, אבל את זה אני צריך גם לכתוב. דיברתי על זה עם כ"כ הרבה אנשים. המ"פ שלי שלח את כולנו לקב"נית, שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לה, אולי הדר, אולי מיכל, היא בטח לא ענת, כי זו הקודמת. וזה היה טיפשי, כי היא לא עזרה לי בכלום, לא הייתי צריך אותה, יש מספיק אנשים טובים שעוטפים אותי.
דיברתי עם חברים, דיברתי עם הבן- אדם הכי קרוב אליי, גם עם ההורים. גם עם מפקדים, גם עם חיילים שלי.
שבועיים לפני החפש"ש, נתקלתי בפעם השלישית בחיים שלי בהתאבדות.
בפעם הראשונה זה היה חבר לכיתה, בפעם השניה רק טיפלתי באדם האנונימי שכדור פילח לו את הראש. בפעם השלישית... זה היה אני, הפצוע, החברים שלי שלא יכלו לעשות כלום כי לא היה להם מושג... על מה אני מדבר, גם לי לא היה מה לעשות. אין דופק, אין נשימה, לטוס להביא את הרופא, אני בדקתי אותו, את החבר החדש למטה- גדוד.
בסוף הלוויה.
טעיתי בשיקול דעת? אולי, אמרו לי שלא, "לא היית יכול לעשות שום דבר יותר טוב", וזה נכון, אבל תמיד תקנן בי התחושה של.. אם לא...
אופטימיות זהירה.
אזרחות נעימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
