have fun fun fuuuuuuuuuun :D

"תעזבי אותי! " נאבקתי בכל גופי. ציפורנייה חרכו את בשרי והרגשתי טיפות דם זולגות לאורך מרפקי.

"תמסרי לאמא שלך דרישת שלום ממני" היא אמרה בחיוך זומם וכיוונה לליבי את האקדח. התחלתי להתנשם בכבדות , עצמתי עיניים ושמעתי קול ירייה.

-

פקחתי את העיניים והסתכלתי סביבי. נשמתי נשימות איטיות וניסיתי להרגיע את עצמי.

זה עבר, זה היה רק סיוט. קמתי בכבדות מן המיטה וסחבתי את עצמי לחדר האמבטיה. הבטתי במראה ויכולתי לראות אותה. היינו כל כך דומות, אותו שיער שחור כמו הלילה ואותן עיניים כחולות וגדולות כים. אספתי מים בידיי ושטפתי את פניי מהזיעה הקרה, התנגבתי  בעזרת המגבת שהייתה מונחת לצידי ופניתי לצאת למטבח.

מייקי ישן בפינה שלו כהרגלו ועיניו נפתחו לחריצים קטנים כשעברתי על פניו.

"תחזור לישון מייקי" אמרתי והכלב עצם את עיניו שוב. פתחתי את המקרר והוצאתי מתוכו את החלב, לאחר מכן לקחתי מן הארון הגבוה את הדגנים וישבתי לאכול.

לא יכולתי להוציא את המשפט שלה מהראש "תמסרי לאמא שלך דרישת שלום ממני "זה לא הגיוני, אמא מתה, שתיהן מתו, באותו לילה.או ש.. לא, זה לא יכול להיות.

הורדתי את הכיסוי מן הלפטופ וחיברתי אותו. נכנסתי לגוגל והקלדתי "רצח אנה פיין 8.12.06" נמצאו כ200 תוצאות. הקלקתי על הראשונה וראיתי אותה מחייכת אליי. מעליה נכתב בגדול "אנה לא קמה",חיוך מריר נפרס על פניי למראה הכותרת.

 "בתאריך ה8.12.06 הזדעזנו מחדש מן העולם האנושי. לין קנט רצחה בדם קר את אנה פיין." לא הייתה שום קירבה בין השתיים" כך אמר דובר המשטרה כשנשאל על סיבת הרצח "איננו יודעים מדוע היא עשתה זאת".  אנה נמצאה חסרת חיים ברחוב "המלכה אליזבת" בלונדון, ובמרחק של שני רחובות משם נמצאה גופתה של לין. מה שנראה כתחילתו של גל רציחות היה בעצם רצח והתאבדות שבוצע על ידי קנט ללא שום סיבה"

הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי בעוד אינני יכולה לעצור אותן. להיזכר בהכול, אחרי שנתיים, היה יותר מדי. עזבתי את הלפטופ על השולחן וחזרתי לחדר. לבשתי ג'ינס ,טי שירט וסניקרס. פזלתי לשעון הקיר וראיתי שהשעה 8 וחצי בבוקר. לקחתי את התיק ודחפתי לתוכו את הנייד והמפתח ויצאתי לעבודה.

*~*

"בוקר טוב מיס פיין" אלברט אמר בחיוך כשחלפתי על פניו בדרכי למשרד.

"בוקר טוב אלברט" החזרתי לו, משתדלת לחייך.

הגעתי למשרד , התיישבתי על הכסא ופלטתי אנחה. הדלקתי את המחשב והטלפון צלצל. "קים, מר' ווטסון בקו השני להעביר לך?" טניה אמרה כשהרמתי את שפורפרת הטלפון.

"כן טניה, תודה" אמרתי וניתקתי.

הטלפון צלצל שוב והרמתי במהירות.

"מר' ווטסון, בוקר טוב" אמרתי (משתדלת להישמע) מחייכת.

"בוקר טוב קים, אני צריך שתסעי ללונדון בסוף השבוע הזה, כדי שתדריכי אותם בקשר לתוכנה החדשה" הוא אמר בנימה רצינית.

"ללונדון? אין אף אחד אחר שיוכל לעשות זאת?" לונדון הייתה אחד המקומות הפחות מועדפים עלי לביקור, בלשון המעטה.

"לא, את היחידה שיודעת הכול בדיוק בפרטים. תתחילי לארוז כי סופ"ש זה מחר" הוא אמר ויכולתי לראות בקולו את הצחוק.

"מ..מחר? אבל מר' ווט-"

"בלי אבל קים, זה באמת נחוץ. הכרטיס יחכה לך בשדה התעופה" הוא אמר וניתק.

הנחתי את הטלפון במקומו בתסכול ואספתי את התיק מן השולחן.

יצאתי מן המשרד והמסדרונות היו ריקים. הגעתי למגרש החנייה ויצאתי הבייתה כדי לארוז לנסיעה שלי ללונדון.

*~*

"כל הנוסעים: המטוס מתכונן לנחות, הדקו את חגורות הבטיחות והישארו ישובים במקומותיכם" אמרה הדיילת ברקע. הנחתי את הספר על ברכיי והידקתי את החגורה. אחרי טיסה מתסכלת של 12 שעות ננחת סוף סוף.

המטוס נחת והתקדמתי לעבר היציאה. גברים רבים עמדו שם עם שלטים ועליהם שמות. זיהיתי את שמי והתקדמתי לעבר הגבר שאחז את שמי בשתי ידיו. הוא היה גבר נאה בעל שיער חום ועיניים ירוקות,עמוקות.

"קים פיין?" הוא שאל אותי בחיוך.

"כן, ושמך?" אמרתי מרגישה איך חיוך קטן נמתח על פניי בזהירות.

"אני צ'ארלי טנר, בואי" הוא אמר והחיוך נשאר במקומו.

התקדמנו לעבר מכונית כסופה וגדולה והוא ערם את מזוודותיי בתא המטען.

התיישבתי באחד המושבים האחוריים וצפיתי בו נכנס אל הרכב.

"פעם ראשונה בלונדון?" הוא אמר, מתחיל לנסוע.

"כן" שיקרתי. החלטתי למחוק את שנות חיי הקודמות מפה.

"את תהני פה" הוא אמר מביט במראת הנהג ומחייך אליי.

"תהיה בטוח שכן" אמרתי בלחישה.

~*~

"תודה מיס פיין, נראה אותך מחר" אמר ג'ון, אחד מהעובדים בסניף בלונדון.

"להתראות מחר ג'ון" אמרתי יוצאת מן דלת הזכוכית הגדולה.

יצאתי לרחוב והחלתי ללכת. המלון שלי במרחק 2 רחובות, אין טעם להזמין מונית.

נכנסתי לדרך קיצור שהייתה צרה וחשוכה. גיששתי באפלה ועיניי צדו את החושך מחפשות פניות ושינוים בדרך העפר.

הרגשתי יד אוחזת בידי בחוזקה והסתובבתי.

"תמסרי לאמא שלך דרישת שלום ממני" זה כל מה שהצלחתי לחשוב.

שוב אותו שיער אדמוני, ועיניים גדולות וירוקות מתייצבות מולי. זה לא יכול להיות, היא מתה. מצאו אותה. מתה.

"חזרנו לביקור אה?" היא אמרה בקול הערמומי שלה.

"את לא אמיתית. את מתה" אמרתי מסובבת את ראשי ומתחילה ללכת שוב. היא אחזה בידי בחוזקה וסובבה אותה.

"תעזבי אותי! " נאבקתי בכל גופי. ציפורנייה חרכו את בשרי והרגשתי טיפות דם זולגות לאורך מרפקי.

"תמסרי לאמא שלך דרישת שלום ממני" היא אמרה בחיוך זומם וכיוונה לליבי את האקדח. התחלתי להתנשם בכבדות , עצמתי עיניים ושמעתי קול ירייה.

פקחתי את עיניי והסתכלתי סביב.

לין פלטה קול מאמץ והניחה את ידיה על החזה. היא ראתה את הדם וסגרה את עיניה, גופה נפל על הרצפה וקול חבטה נשמע בחוזקה.הסתכלי לכיוון הירייה ועיניי נפתחו מרוב בהלה.

היא עמדה שם.

אמא.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

תגובות יתקבלו בברכה(: