אני רוצה לשבור שתיקה אבל כל נים בגופי אומר לי שזו תהיה טעות.
תני לו להנות מאילת, עם נ'-שלו. הוא לא יבגוד בך. הוא פשוט יהנה.
כשהוא אמר שהוא צריך הפסקה מן היומיום, הוא לא התכוון אליך.
תאמיני בזה.
הוא טרח לפרט את כל הדברים שהוא צריך הפסקה מהם. את לא היית בה.
אז למה הוא טרח לפרט אותה? למה, אם לא הבין שזו המחשבה שאוטומטית קפצה לי לראש? הוא הבין וניסה לכסות את עצמו. הוא ממש לא התכוון לזה.
את עושה דברים כאלה כל הזמן. פותחת את הפה הגדול שלך ואז מטייחת.
אל תשלחי לו את כל מה שעובר לך בראש. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אני יודעת. אני יודעת.
אני רוצה לשבור שתיקה ולספר לו כל מחשבה שעוברת לי בראש. ולו רק במייל. אחד קטן. ארוך. כמו הגלות.
אבל איך זה יעזור? זה לא יעזור. זה רק יהרוס לו את אילת.
מחר אני אצא לים. או לאנשהו. לטייל. אני מקווה. אולי. נראה. לא בטוח. צריך לבקר את סבא בבית החולים. צריך ללמוד. צריך להתפרק לרסיסים, צריך לבכות, צריך לצרוח, צריך לבכות עוד ועוד ועוד. על מה? לא ברור. על זה שאני מרגישה לבד. על התפרצות הורמונלית חסרת בסיס כיוון שגם אם את "יודעת" מה קורה במסיבות שכאלו, בסופ"שים שכאלו, גם אם את "יודעת" למה אנשים הולכים לדברים הללו - אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לך היה שבגידות זה דבר מכוער. שזה משהו שהוא לעולם לא יקבל. משהו שהוא לעולם לא יעשה. והוא טוען שנ'-שלו תומך בנו כזוג. שהוא לעולם לא יעשה משהו שיגרור פירוק שלנו.
אבל מה שקורה רחוק מכאן -
איך אני יכולה לשלוט במה שקורה רחוק מכאן?
אני לא יכולה.
ולי לעולם לא תהיה דרך לגלות מה, אם בכלל, קרה.
זה כל היופי שבעניין.
אני צריכה לבטוח.
זה כל העול שבעניין, כל מה שגורם לי לבכות.
לבטוח.
למה, לכל הרוחות, כל כך קשה לי לבטוח?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
