ים צבוע ארגמן

היום הבודד ביותר בחיי החל כמו כל יום רגיל,

רק שלא היו לי את הכוחות לזחול ממיטת המתכת הריקה...

השמש האירה בחומה את החצר האחורית של ביתי-

אבל החדר נותר חשוך, ואני בתוכו.

היום הבודד ביותר של חיי היה כמו כל יום אחר,

רק שבעיניי נקוו דמעות רבות שזלגו על הכרית...

רציתי להסביר, לדבר, אך הקירות לא השיבו לי.

מסביבי אנשים, מולי ענן עשן, מסיבה מתפתחת,

ואני נותרת לבד.

אני נשאלת לשלומי, אני מחייכת, בוכה מבפנים,

שוב אני נעלמת.

היום הבודד הזה, בלי שיחת טלפון משום חבר...

היום הבודד הזה, בלי,

ואני לבדי,

נאבקת במחשבות שגורמות לי להיות אני.

שוב רק איתי, בתוך חלומי,

נגררת לריב עם עצמי.

ואני לא אוהבת את מה שאני שומעת..

לא אוהבת את מה שאני רואה...

אני נכנסת למקלחת ומתבוננת במראה,

שונאת את הגוף שלי,

ולא שוב, אני לא בוכה.

אני יוצאת חזרה אל  החדר ההוא,

נשכבת במיטה...

ושוב בוהה בחלל הריק,

מדמיינת כוכבים,

חושבת על כל הדברים שיכלתי להיות,

כל הדברים שהייתי עלולה לעשות..

נרדמת ומקווה לקום ליום בודד קצת פחות...