אם אתה מצלם בצבע אתה תראה את צבע הלבוש שלהם - אם אתה משתמש בשחור-לבן, אתה תראה את צבע נשמתם.

יזכור, יכבד וילמד

כל השבוע הזה מאז יום הזיכרון לשואה ועד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וישר אחריו יום העצמאות - אף פעם לא היה השבוע האהוב עלי בשנה אפשר לומר. אבל בעצם – יש כאלה שכן אוהבים אותו? אבל למרות זאת, ביומיים האלה, אני עומדת כמו כל אזרח במדינת ישראל בצפירה ואומרת: "תודה". אז נכון, אני לא הולכת לטקסים עירוניים, אני לא בוכה ואם מישהו מתחיל להתפקע באמצע הצפירה- גם לי קשה לעצור את עצמי. ובכל זאת אני מבינה את החשיבות של הימים האלה והעובדה שהם באים שבוע אחד אחרי השני אומרת בשבילי הרבה ונותנת משמעות. ולמרות כל זה, יש כמה דברים שמאוד מעצבנים אותי בימים האלה, וסליחה אם הדברים הבאים יראו כמו כתבת הומור. ואולי זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב.

"חשוב לזכור את יום הזיכרון אבל אני פחות מזדהה איתו"

משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים בחיים שלי ומשום מה רק השנה פתאום הבנתי כמה שהוא מעצבן אותי ולמה. התירוץ של אותם הילדים שאומרים את המשפט הזה הוא תמיד שהם לא מכירים אף אחד שנהרג והמשפחה שלהם לא קשורה לזה ולכן הם מצטערים שהם לא יכולים להזדהות ברמה מספקת. אז אני מצטערת להודיע לכם, אבל הסיבה שאתם לא מזדהים מספיק היא לא באשמת העובדה שאף אחד מהקרובים שלכם לא נהרג (והלוואי שכך גם ישאר המצב) אלא העובדה שאתם לא מתחברים מספיק. רוצים לשמוע סקופ? גם החיילים שנהרגו לא הכירו אתכם אישית. לא כל חייל שנהרג מכיר כל אחד ואחת מכם אישית, ובכל זאת הוא בחר להקריב בשבלכם את ההקרבה הגדולה יותר שיכולה להיות. הוא הקריב בשבלכם את חייכם. ותאמינו לי שזה לא היה כדי שתשבו ותגידו שאתם לא יכולים להזדהות עם יום הזיכרון כי אתם לא מכירים אותם.

ההשוואה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

אתם בטח מכירים את הקטע המעצבן של האנשים שמשווים בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון – "אני יותר מזהה עם X כי זה נראה לי נורא יותר", "אני מעדיף את יום הY כי הוא חשוב יותר בשבילנו". ואני שואלת: איך אפשר להשוות?! אז נכון, רמת האבל בארץ נשארת יחסית דומה (צפירה, דיבורים בבית הספר וסרטים עצובים בטלויזיה) אבל המטרה לכל אחד מהם היא שונה לגמרי! וזה גם מוביל אותי לסיבה שבגללה אמרתי בהתחלה שיש לדעתי משמעות גדולה לעובדה שיום הזיכרון לשואה חל שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. יום הזיכרון לשואה הוא הסיבה ליום הזיכרון, ויום הזיכרון הוא הסיבה ליום העצמות. לא סתם נקרא יום הזיכרון לשואה בשמו המלא: "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". נכון ששישה מליון יהודים נספו ושזה מזעזע, אבל בואו לא נשכח את הגיבורים שנלחמו כנגד כל הסיכויים, שרדו ועלו לארץ להקים מדינה. ביום הזיכרון לשואה קיימת גם גאווה – "תראו, הינה אנחנו כאן חיים ונושמים למרות כל הזוועות שעשיתם לנו". שבוע לאחר מכן מגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הינה כבר עלינו לארץ ישראל המהוללת שיש לנו סוף סוף אחרי השואה הנוראית שעברנו, אבל עכשיו אנחנו צריכים גם להגן עליה, לא? אז הינה אנחנו מודים לכל החיילים הנהדרים שנלחמו למעננו. לכל אותם חיילים שהקריבו את עצמם למען ישראל, למעננו, למען חבריהם. לכל אלה שלא חשבו פעמיים כאשר קפצו על רימון כדי להגן בגופם על חבריהם או לאלה שמההתחלה לא מפחדים ללכת לקרבי וכל זה במטרה לשמור עלינו ועל ארצינו הקטנטונת שניתנה לנו.

אז איך, אני שואלת. איך אפשר להשוות בין שני הימים האלה כאשר לכל אחד מהם הרגשה ומטרה שונה? זה נראה לי פשוט לא הוגן להגיד שיום אחד חשוב יותר או פחות מהשני, כי השוואה כזאת לא צריכה להיעשות בכלל.

הקדושים המהוללים

והינה גם פיסקה קצרה לכל אותם המלאכים שפתאום באים אליך עם עיניים אדומות לאחר בכי ממושך וצורחים עליך כמו מטורפים אם רק שאלת מה השעה באמצע הטקס. אם יש דבר אחד שאני הכי שונאת בימי זיכרון – זה זה. אין לי בעיה עם ילדים שמתרגשים מהטקסים ובכלל מהיום הזה, ובוכים להם לבד בבית או בשירותים או ממש בקטנה ליד החברים כדי שינחמו אותם. אבל אשכרה לבוא ולהתחיל לבכות מול כולם בקולי קולות רק כדי שיגידו "אוי וואו, הוא באמת לוקח את זה קשה... די, אל תבכה, יהיה בסדר" זה לדעתי הכי צומי שיש. וגם אותם הילדים שפתאום ניהיו "הילדים הטובים של אמא" וכל ציוץ שמישהו מוציא בטקס צועקים עליו "יואו מה אתה מדבר?! אנשים נהרגו ואתה מעז בכלל להפריע? תתבייש לך אתה לא מכבד אותם". אז דבר ראשון, לדעתי כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. ללכת לטקס מרגיש לך חשוב? לך. ללבוש חולצה לבנה מרגיש לך מכובד וחשוב? תלבש. רק לשבת בבית ולחשוב עוזר לך להזדהות? שב. והפואנטה היא שכל אחד יכול לכבד את היום הזה בצורה שונה. והינה אני מודה- אני לא בנאדם של טקסים. אני לא אוהבת את טקסי הזיכרון שיש בבית הספר ורובם גורמים לי לצחוק. ולא, אני לא מתביישת בזה שזה מצחיק אותי. כי לא מצחיקה אותי חס וחלילה העובדה שנהרגו כל כך הרבה אנשים, אלה פשוט הטקס עצמו לפעמים ממש מפגר. וכן, ממש לא מתאים לי שאיזה ילד אחד שכל השנה מרביץ, מלכלך ויורד על אחרים יגיד *לי* לשתוק כי אני כביכול לא מכבדת את היום הזה. כי יש הבדל בין לכבד את היום ומשמעותו לבין לכבד טקס. ולכבד את המדינה הזאת והאזרחים בה כל השנה זה הרבה יותר חשוב מלא לדבר בטקס יום אחד בשנה.

לאן הלאה?

אחת הסיבות העיקריות לזה שאני לא בוכה, היא הסיבה שאני לא מסתכלת אחורה. אני בד"כ מנסה לתת חלק קטן לעבר וחלק הרבה יותר גדול להווה ולעתיד, או במילים פשוטות יותר – ללמוד מהעבר. אז ברור שאני נהיית עצובה כשאני שומעת את כל הסיפורים וזה נשמע לי מטורף כל הדברים שאני שומעת, אבל מה שאני בעיקר רוצה לעשות מזה זה להפיק לקחים. ומה שהכי מעציב אותי, הוא שלא נראה לי שמדינת ישראל באמת עושה את זה. אם זוועות כאלה קרו לנו, אני חושבת שהרבה יותר חשוב לדאוג שדבר כזה לא יחזור על עצמו מאשר להתאבל. ומה המצב כיום? בדיוק ההפך. אני אחזור שוב ליום הזיכרון לשואה כי זו הדוגמא הכי טובה שמתרחשת בהווה. אני רוצה להזכיר לכם, שהיטלר לא עלה לשילטון ביום אחד. לקחו לו כמה שנים טובות לשכנע אנשים בדעות המפגרות שלו, וגם אחרי שהוא כבר עלה לשילטון הוא התחיל את התוכניות שלו בפרטים קטנים שכל מה שהעולם עשה נגדן זה מחה ואמר "נו נו נו, לא יפה". ומה קורה עכשיו? בלי לנקוב בשמות, אפשר לומר שיש מנהיג שמצהיר במופמבי על דעותיו הגזעניות וההרסניות, ולאט לאט מסדר לעצמו טיל גרעיני. ומה העולם עושה? מוחה. מנסה להגיד שזה לא טוב. וזה גם מה שאנחנו עושים – אנחנו סה"כ מנסים לשכנע את כולם שהעובדה שיהיה לו טיל גרעיני זה לא טוב. ובקצב הזה לאותו אדם שבוודאי כבר הבנתם מי הוא יהיה טיל גרעיני בקרוב מאוד ומשם הדרך למלחמת עולם שלישית כנראה תיהיה קצרה מאוד.

אז בקצרה:

תכבדו (בדרך שלכם), תזכרו (כי אי אפשר שלא) והעיקר – תשכילו (כי החוכמה היא ללמוד מהעבר, ולא להיאחז בו).