"רוני.. רוני.. רוני!!!" יעל ניערה אותי.

"מה?!" אמרתי וליטפתי את הכתף המנוערת שלי. "איפה היית??" היא שאלה.

"הייתי פה, איפה אני עוד יכולה להיות?" עניתי. "את חלמת עליו שוב, נכון?".

"טוב, כן" אמרתי והסמקתי.

אם עוד לא הבנתם, אני רוני,בת 14, שיער שחור עד הכתפיים ועיניים בהירות, ומי שיושבת לידי היא יעל, החברה הכי טובה שלי. אנחנו עושות (לכאורה) ש.ב לחופש בבית של יעל. מי שאני חושבת עליו כל הזמן זה אייל, יש לו שיער ארוך בצבע חום כמעט עד סוף הצוואר ועיניים חומות וגדולות. הוא ממש חמוד, אף פעם לא דיברנו, אבל אני מאמינה שיום אחד יגיע ונהיה יחד (יעל חושבת שאני סתם חיה בסרט).

"אוף, תפסיקי לחשוב עליו, את חיה בסרט (הפעם ה..70 שהיא אומרת את זה ), הוא לא מסתכל עלייך בכלל." יעל אמרה. "וואו, זה היה ממש מעודד" אמרתי לה.

חזרתי הביתה, ברגל, אני קופאת.. אני חושבת שנהייתי קרחון.

נכנסתי אל האייסיקיו. הייתה הודעה מעדי: 'הודעה כללית- מחר בשמונה וחצי בערב, מסיבה מטורפת ומשחקים מטריפים!!'

הממ.. נראה לי שאני אבוא, בטח אייל יהיה שם. הבטתי בשעון, השעה כבר מאוחרת, חצות, ומחר בערב המסיבה ואני לא רוצה להיות עייפה..

שלחתי אסמס לגיל, הידיד הכי טוב שלי: "לילה טוב". והוא מיד החזיר לי אסמס:

"טוב לדעת שמישהו חושב עלי בעולם הזה, לילה טוב גם לך =]"

חייכת ושקעתי בשינה עמוקה.

בוקר! היום הגדול! המסיבה של עדי!

מה השעה? רק 12, חבל.

ירדתי למטה על קצות האצבעות (למרות שידעתי שכולם ערים). מצאתי פתק.

 "רוני, בוקר טוב, אימא יצאה עם שקד (אחותי הקטנה) לסרט, אבא יצא לקניות ואני הלכתי לעבוד במאפייה, אוהבת, נועם (אחותי הגדולה)."

אין לי בעיה להיות לבד בבית, אני יכולה להתרגל לרעיון. הכנתי לעצמי שוקו חם וסנדוויץ' חביתה. חמים ונעים במיוחד לחורף.

התקשרתי ליעל.

"מה את לובשת היום בערב?" שאלתי. "סקיני והקפוצ'ון עם הפסים השחורים והלבנים. ואת?".היא ענתה.

"אני עדיין מתלבטת. נתראה במסיבה" אמרתי לפני שהיא תפלוט עוד איזה מילה.

כבר שמונה 25 ואני בדרך למסיבה, אבא מסיע אותי.

4...3..2...1.. הרצאה!

"אל תחזרי מאוחר, אל תאכלי הרבה, ותנהגי יפה (קריצה) אה?" הוא אמר.

אלוהים ישמור, הוא מדבר על מה שאני חושבת? כן, על בנים! אוף נו באמת!

"אבא, אל תדאג, אני לא אחזור מאוחר" ויצאתי מהאוטו לפני שהוא הספיק להרצות לי עוד על נושאים כאלה. נכנסתי אל הבית של עדי. על השולחן בפנים היו ממתקים ושתייה מוגזת.

ראיתי את יעל, "וואו!!!" היא צעקה. "מאיפה הז'קט המהמם הזה!?!?"

"סוד" אמרתי.

משהו פגע בראש שלי, נייר מקומט. פתחתי אותו וקראתי את מה שכתוב בפנים:

"את ממש יפה היום,תפגשי אותי בקומה השנייה של הבית בחצות."

הסתכלתי אחורה וראיתי את אייל, בדיוק במרחק שצריך כדי לזרוק את הנייר הזה.

כמעט התעלפתי, האם זה הוא? יכול להיות.. או שלא.. אני מקווה שכן.

אחרי המון ריקודים הבטתי בשעון, חצות ו3 דקות.

עליתי מהר במדרגות, בלי שאף אחד יראה אותי וראיתי מולי דמות בחושך, אפלה, עם חולצה לבנה. רגע! אייל לבש לבן! עכשיו זה בטוח שזה הוא!

התקרבתי והוא הושיט לי פתק, פתחתי אותו וניסיתי לקרוא, עם האור שהגיע מהירח:

"אני תמיד מסתכל עלייך ולא מצליח לעכל את זה שאת לא איתי, אני חושב עלייך כבר הרבה זמן, ויודע שאת ילדה מיוחדת ומגניבה ו..מדהימה."

התקרבתי עוד טיפה, לא יכולתי לעכל את הרגע הזה.

ואז פתאום שמענו מישהו עולה במדרגות, הוא נעלם בתוך אחד החדרים ועל המדרגה האחרונה הופיעה יעל, היא אמרה: "מה את עושה כאן לבד? בואי לרקוד!"

והיא משכה אותי במהירות למטה במדרגות.

אמרתי לה שכואב לי הראש והלכתי הביתה ברגל.

לא הצלחתי לחשוב על כלום, רק על איך הצלחתי לתת לו לחמוק מבין ידי, הוא היה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק.

בוקר רע, העיניים שלי נפוחות ואני נראית נורא, לא ישנתי כל הלילה.

רק חשבתי עליו, כל שעה, כל דקה, כל שנייה, כל רגע.

זה מטריף אותי שככה לא יכולנו לדבר, רגע לבד, ואני לא בטוחה בכלל שזה אייל.

קיבלתי אסמס מחסוי: "תפגשי אותי בפארק האדום בתשע בערב, חולצה שחורה"

וואו.. איך הוא יכול לחרפן אותי ולהיות שלם עם עצמו? אני לא מבינה. אני חייבת לדעת מי זה הבחור המסתורי הזה שחושב עלי וחושב שאני מיוחדת, זה בא אליי בבום כזה שאני פשוט לא יכולה לעכל את זה.

אני רועדת לגמרי, הידיים, הרגליים, נראה לי שגם העיניים שלי, זה בטח בגללו.. וגם בגלל הקור.

אני לא מצליחה להעביר את הזמן, לא לישון, לא לקרוא, לא לאכול, לא לגלוש במחשב, לא לראות טלוויזיה, כלום! הכול מרוכז סביבו, זה מחרפן אותי.

לפחות ההורים יצאו, הם לא יודעים כלום.

נועם שמה לב, ראיתי שהיא מסתכלת עליי כמה פעמים אבל היא הייתה צריכה להשגיח על שקד אז לא היה לה זמן לשאול אותי.

או.. נזכרתי מה יעודד אותי, מוזיקה, תמיד מעודד.

אני בכיכר, כבר תשע ועשרה ואין זכר לחולצה שחורה.

עמדתי שם עד השעה רבע לעשר והחלטתי ללכת הביתה, מאוכזבת וקפואה.

התעוררתי, שתיים בצהריים.

יש לי חמש אסמסים ואף אחד מהמם לא מחסוי, אני לא עונה.

יעל התקשרה, לא חזרתי.

אני מאוד מדוכאת, אולי רק בגלל בחור שאני לא יודעת מיהו, אבל בכל זאת..

הודעה מחסוי: "מצטער שלא הגעתי, מחויבות אישית דחופה. תפגשי אותי בפארק האדום עוד חמש דקות, חולצה לבנה?"

הלב שלי קפץ, רצתי להתלבש ויצאתי מהר אל הכיכר.

ראיתי שם חולצה לבנה, דפקתי על הגב שלו, הוא לא הסתובב אבל הושיט לי עוד פתק, פתחתי את הפתק וקראתי:

"רוני, אני ממש מחבב אותך, כמו שהבנת כבר, ואת ממש מדהימה, ואין לי שום ספק שאת ממש רוצה לדעת מי אני, אז הגיע הזמן לגלות את האמת, תהפכי את הדף."

"אני, מתיחה אחת גדולה!!"

הבחור הסתובב, זה היה אייל.

בכיתי בכי מר ורצתי הביתה בעוד אני נשברת בתוך-תוכי.