אני דווקא בסדר עם הצבא.
כלומר, אני לא אוהבת את זה, אבל לא שונאת. קשה לי, אבל הימים עוברים להם. אני לומדת בכמויות שלא יאומנו, במצב של לחץ זמן רוב היום, אם לא כולו, אין לי פרטיות, אני מרגישה שאני לא מצליחה לגמרי להשתלב עם הבנות שם, כרגיל.
כל כך עמוס לי, שלפעמים אני מרגישה שאפילו למחשבה שלי אין זמן לחשוב לעצמה.
אבל זה דבר טוב. זה הדבר הטוב.
כי אני מתחילה לחשוב שאני לא הכי נהנית לחזור הביתה בסופי שבוע. כשאני חוזרת, אני צריכה לדאוג מהדבר הזה, שנקרא חיים. אני פתאום חוזרת לדאוג שוב לסבא, שכבר בן 80, לסבתא, שצעירה ממנו ב10 שנים ומה יקרה אם..., לאבא, שאני פתאום מגלה בגלל שיחת טלפון שהייתה לו כשהוא הסיע אותי מהתחנה שיש לו בעיה שנשמעת דיי רצינית בעבודה ואני לא יודעת אם הוא יצליח להתגבר עליה ואם הוא יהיה בסדר, והוא גם מתחיל לחשוש שהוא מתחרש פתאום... וכללי, כל פעם שאני רואה אותו הוא תמיד נראה לי מאד מאד עצוב... וגם אמא שלי ככה, למרות שהיא נראית לי פחות עצובה ויותר..אבודה, אפשר לומר. כאילו חסר לה משהו והיא פשוט ממשיכה לנוע בלעדיו, אבל הוא חסר. אני גם דואגת לאחים שלי, לכל אחד מסיבותיו. שמתי לב גם שכל פעם שאחותי בסביבה בפורום משפחתי (עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה עכשיו, כי כמובן שבכל פורום כזה חסר אבא/אמא) כמעט תמיד תידלק מריבה כזו או אחרת, מה שלא מוסיף למצב הרוח הכללי שאיתו אני חוזרת הביתה.
אני דואגת מהמוות, מהחיים, מהשינויים, מהגדילה, מההזדקנות, מהכאב שכרוך בכל אלה. אני מפחדת מכל זה. פחד משתק, מרתיע, שמסרב לעזוב אותי ולו רק לרגע כל עוד למחשבה שלי יש כוח משל עצמה.
אבל בצבא אין לי את המחשבות האלו. אני כל כך עסוקה, שאני לא חושבת על זה, אלא רק על מה לעשות עכשיו, מה אחר כך, מה אחרי זה ומה אולי נעשה מחר ויאללה, לנסות להירדם. בצבא אני אמנם לא מרגישה שימחה, אבל גם לא פחד, או עצב, או דאגה חמורה.
בצבא אני מרגישה סטאטית.
אני מרגישה שלווה מוחית.
כמובן שיש נקודות אור גם בחזרה הביתה. היא, שחזרה אלי שוב. חום גופה, ריחה, מגעה וליטופיה, השיחות שאנו מנהלות ואלו שלא, הדברים האלה שאנו עושות. עדיין כואב לי ממנה, אבל הרבה, הרבה פחות. בעצם, רק כשהיא מזכירה אותו זה עלול להידלק, כי זה מזכיר לי שהיה לה עוד מישהו מלבדי. מזכיר לי כמה אני מנותקת, בודדה, זקוקה לה. ואני לא יודעת בכלל מה הוא עשה לה, בעצם. אנחנו לא מדברות על זה. אני רוצה לדעת, אבל נרתעת מהכאב שזה גורם לי. אז אני שותקת.
אבל מלבד הרגעים הבודדים האלה, אין לי כאב. היא מעסיקה את מחשבתי, את גופי, וכך גם אני עושה לה. וכשהמחשבות כן חוזרות, אני יכולה לדבר על זה, להוציא את זה. למרות שאני יודעת שגם לה יש מחשבות כאלה, שגם לה הן כואבות, אני אומרת לה אותן, כדי שנכאב ביחד, שנתגבר על זה ביחד. היא מרגיעה אותי מהפחדים, מרככת אותם באופן זמני, או עוזרת לי לקבל אותם..לפחות לקבל אותם יותר.
המחשבה עליה זה מה שמאיר לי את סוף השבוע. מה שגורם לי לרצות לחזור הביתה באמת. בין מחשבה סטאטית נינוחה לפחדים אדירים עומדת היא, זרועותיה מתוחות לצדדים והיא רק מחכה לי שאכנס ביניהם, והן יעטפו אותי ואני ארגיש את חומה, ואריח את צווארה, אחוש את שפתיה על לחיי וקולה לוחש לי "כמה טוב שאת בבית. כמה טוב."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: