זה היה לפני שבוע בערך- גם אמרתי לכם אז- שהחבר שלי זרק לי "חשבתי על זה, ואנחנו מתחתנים."
חשבתי שזו בדיחה לא רעה.
כעבור שבוע אני יושבת עם טבעת נוצצת על האצבע ושואלת את עצמי- מה, באמת יכול להיות?
יכול להיות שגדלתי? יכול להיות שפגשתי את האחד?
יכול להיות שהאהבה הזו שאני חשה תהיה איתי לכל החיים? באמת?
הרי ידוע שאחוזי הגירושין בעולם כבר עברו את החמישים אחוז.. אבל איכשהו, אני עדיין מאמינה.
גודל האחריות פתאום ככה נופל לי על הראש באחת- מה זה אומר שמתחתנים?
שבאמת הגיע הזמן להתנהג כמו מבוגרים, לא?
שצריך להתחיל לחשוב על אולמות, מגורי קבע משותפים עם טיפת חלב וקופת חולים מעבר לרחוב, עם גן טוב וגם בית ספר יסודי סביר, עם תיכון ממש ממש נהדר מעבר לפינה. צריך לחשוב על עבודה מכניסה יותר, על ייחסי הפוליטיקה עם החמה לעתיד וכל שאר המשפחה.. צריך.. וואי כמה דברים צריך לחשוב עליהם.
צריך לחשוב על הגישה החינוכית לילדים, על מסורות שננהיג בבית.. על .. וואי..
ומכל הבלגן הזה, שאיכשהו בטח היה אמור להכניס אותי לפאניקה ולגרום לי לא לזוז מרב לחץ
הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהטבעת מנצנצת אליי בחיוך ומהיום, לכל מקום שאלך- אני כבר לא הולכת לבד.
מהיום, לכל קרב שאכנס- אני כבר שניים. מהיום- לא משנה מה יהיה, אני באמת לא לבד יותר.
ככה לפחות אני מרגישה.
היום הוא יום מאד מיוחד בשבילי, המדריך הראשי שלנו עמית לא נמצא היום וזה רק אני וטוד.
אני צופה יום מאתגר במיוחד אבל איכשהו, הידיעה שיש לי את החותמת הזו עליי- את הטבעת על האצבע,
עושה הכל הרבה הרבה יותר פשוט.
שלכם, עוד אכתוב,
אינדי.
אה.. ואדם.. אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
