החלטתי- אחרי שאיחרתי לו לפני שלושה מפגשים, לא הגעתי לפני שניים ואיחרתי גם למפגש הקודם, שהפעם אני מגיעה ממש ממש מוקדם. לקחתי רכבת מהצפון והגעתי בשעה 10:30 לקליניקה שלו. היה שמשי בחוץ אז לא היה אכפת לי לשבת במרפסת שמש שלו ולקרוא את המאמרים המייגעים האלה שאני צריכה לסיים עבור העבודה שלי בפסיכופתולוגיה. דיכאון לקרוא על דיכאון- תאמינו לי.
לא היה אכפת לי אפילו מהריח של הרפת שהיה סביבי, כיוון שהסתבר כי הגינה שלו עברה טיפול בדשן.
ישבתי שם ולאטו קפאתי עוד ועוד- אבל לפחות הספקתי לקרוא מאמר שלם עד שלבסוף התייאשתי ונכנסתי, כארבעים וחמש דקות לפני המפגש שלנו אל חדר ההמתנה החמים יחסית והתחלתי לקרוא מאמר נוסף.
השותף שלו, בחור מגודל באופן מדהים ובעל חיוך חביב שאל אותי "את ממתינה לאראל?" חייכתי כי הופעתי שפנה אליי והנהנתי. מרגישה קצת לא במקום שהקדמתי כל כך (בשעתיים!) והתנחלתי לו על חדר ההמתנה.
אראל הגיע כמה דקות לפני שהיינו צריכים להפגש ואמר לי שלום, בלי להתבלבל, בזמן שפתח את חדר השירותים ונכנס פנימה. לפעמים האדם הזה קורע אותי מצחוק. הייתי יחסית רגועה וגיחכתי לעצמי כשיצא, שטף ידיים בחדר אמבטייה הצמוד וחייך אליי "בואי."
נכנסתי אליו, סוחבת את התיק הענק שלי (הלפטופ היה בפנים היום) אחרי ואת השקית שלי ביד.
התיישבתי, מחזיקה בכח בכוס תה שהכנתי לי בחדר המתנה. קפאתי מקור אבל החום המתפשט מתוך התנור הדולק תמידית אצלו בחדר החל כבר לתת בי את אותותיו.
"מה שלומך?" שאלתי. הוא חייך וחיכה שאתיישב."קפאתי."
"לא הדלקת את התנור בחדר המתנה?"
"לא. תנורים זה לא בריא, לא שמעת." החיוך בעיניים שלו העמיק. "הבאתי לך את הכסף של החודש שעבר. רק רציתי לברר כמה אני חייבת לך על דצמבר."
"כרגיל."
"אממ... כי פשוט לא הייתי פגישה אחת, בגלל שהייתי חולה. רציתי לדעת אם אתה רוצה לגבות על הפגישה הזו גם."
"כמה מפגשים היו לנו בחודש שעבר?"
"שלושה."
"לא. אז תורידי פגישה בחישוב."
"בגלל זה שאלתי." חייכתי. "זה אחד."
"ו.." הרמתי את היד והראתי לו את הטבעת שעל האצבע שלי "אתה יכול להגיד לי מזל טוב באופן רשמי, זה שתיים."
הוא זז בכיסא שלו כמו חתול המחכך ידיו לקראת תעלול "לא לא, זה האחד. זה החדשות שמהם צריך להתחיל."
"לא בטוח." חייכתי במבוכה. "יש הרבה עניינים סביב לזה."
"איזה עניינים?"
"מה זאת אומרת, אתה לא יודע שאמא שלו לא סובלת אותי?"
"חשבתי שזה עבר לה.."
"כנראה שלא, כנראה שהיא החליטה שכל עוד הוא לא נשוי לי אז זה יחלוף לו, אבל עכשיו.."
פתאום נשמע טלפון מהתיק. לא יכולתי שלא לענות לאדם כי בכל זאת דיברנו עליו. "סליחה שניה". אמרתי ופתחתי את הטלפון. "יש סיבה שאתה מטריד אותי, אדוני?" צחקתי.
"למה מה את עושה?"
"אני עכשיו נכנסתי לפגישה."
"אה.. וואלה, סליחה. רק רציתי שתגידי לי, רופא השיניים שנתת לי את המספר שלו- מה אני אומר להם? זה תיקון שיניים? ביטוח? מה זה?"
"זה טיפול שיניים."
"אחלה, אוהב אותך."
"גם. ביי מתוק." פניתי לאראל בחיוך "מצטערת. אני פשוט חודשים מנדנדת לו על השיניים."
"מה התחלת להגיד על אמא שלו?" הוא חזר לעניין
"מה התחלתי להגיד? הכל אותו דבר. היא לא סובלת אותי פחות או יותר."
"מה היה עכשיו?"
"אדם סיפר לה על החתונה והיא ממש קבלה את זה לא יפה. למה אתה לא מתייעץ איתי וכל מיני כאלה."
"אני לא עוקב, למה הוא צריך להתייעץ איתה?"
"כי היא לא סובלת את המשפחה שלי." הייתה שתיקה, סימן שאלה בעיניו "זה אשמתו של אדם, הוא זרק לה את המשפט הזה על החתונה של אחי- שהוא לא התחבר למשפחה שלי - מבלי להסביר לה כלום והיא נכנסה ללחץ, גם הבן הגדול שלה מבחינתה נשוי למישהי שהיא לא מחבבת אז היא בהיכון."
"אני לא חושבת שזה אשמתו של אדם. אמא שלו נשמעת בנאדם בעייתי- ואנשים כאלה מוצאים על מה להתפס בכל מקרה."
"אולי. לא יודעת." שתיתי מהתה המתקרר. "יהיה בסדר."
"מה ה-יהיה בסדר עכשיו?" אראל טוען שאני אומרת יהיה בסדר, כשאני לא מאמינה שיהיה כך. חייכתי.
"זה פשוט תקופה מאד לחוצה עכשיו, יש לי הרבה להתמודד אתו."
"מה למשל?"
"אמא שלו זה גורם אחד, אדם עצמו זה גורם נוסף- אתמול הוא נכנס לאיזה דיכאון מוזר כזה של גברים. הוא התחיל לחשב כמה כסף אנחנו נצטרך כדי לקנות בית, לעשות חתונה, לקנות אוטו.. אתה יודע. הוא ממש נכנס ללחץ. לא ידעתי איך לעודד אותו מרב שהוא היה בתוך הדבר הזה. גברים יש להם קטעים כאלה עם כסף. כמה שלא ניסיתי להסביר לו שאנחנו זוג צעיר וכל החיים עוד לפנינו ולא חייבים הכל במכה- הוא עדיין לא התנער מזה."
"נשמע כאילו ההחלטה לחתונה מביאה איתה גם לחץ, לשניכם."
"לא יודעת. אני דווקא מרגישה יותר יציבה מאז שאני עונדת את הטבעת."
"תראי אין לי ספק שהחלטה על חתונה והטבעת הם דברים מייצבים, זה גם המטרה שלהם בסך הכל. אבל ביחד עם זה יש גם רגשות אחרים שעולים."
"לא יודעת. אמרתי לך, יש לי הרבה להתמודד איתו."
"מה עוד?"
"התחלתי את תקופת הבחינות שלי באוניברסיטה, זו אמורה להיות תקופת המבחנים הכי קשה שלי עכשיו."
"למה הכי קשה?"
"הכי קשה והכי חשובה. אני אמורה עכשיו בשבועיים הקרובים לקרוא כ-40 מאמרים באנגלית בשביל המחקר שלי, להתכונן למבחנים בנוסף וכל הכלול בזה."
"זה הסמנריון הבעייתי, עם המרצה הנוראי?"
"לא. זה אחד אחר, שדווקא שווה להשקיע בו. בנוסף יש עכשיו את הלימודים מהעבודה שנפתחים. וגם יום נוסף של עבודה במועדון שנפתח- כשאני עובדת עם מישהו שיש לי קשר קצת בעייתי איתו. יום חמישי היה לי יום עבודה ראשון איתו לבד, כי עמית- זה המדריך הראשי- היה צריך ללכת למסיבה של הילדה שלו בגן. אני מתה על עמית הוא.. כזה שומר על עצמו בעבודה הזו. אני מעריכה את זה מאד באנשים. בקיצור אני עבדתי רק עם טוד. היה לי מאד קשה. היה מתיש. אבל כנראה שהמנהלת שלי החליטה שעבדנו באופן משביע רצון והיא רוצה להפעיל את המועדון יום נוסף."
"אני לא מבין, זה יום שהיה אמור להיות מופעל וזה פשוט הוקדם?"
"כן. הם הקדימו את זה ל-18 לחודש. שזה בדיוק השבוע שאני צריכה להגיש את ההצעת מחקר שלי. אתה מבין, הכל צפוף כזה." הוא הביט בי רגע "זה בסדר. אני צריכה הרבה נשימות ומודעות, אני אעבור את זה."
"בדיוק. אמרת את זה נכון: הרבה נשימות ומודעות. אבל אני מזכיר לך שיהיו ימים שלא תצליחי להתגבר על זה וגם זה בסדר."
"כן. יום שישי למשל קיבלתי מחזור. כמה שלא ניסיתי להשאר רגועה הייתי מאד עצבנית. זה גם נגמר באיזה ויכוח נוראי ביני לבין אדם. הייה ממש נורא. אני לא חושבת שחוויתי כזו שבירה של הכלים אתו מעולם. ניסיתי להסביר לו משהו, אני אפילו לא זוכרת עכשיו מה והוא פתאום התחיל לדבר אליי ממש מגעיל. אז צעקתי עליו, אמרתי לו שיסתלק לי מהבית. הוא אמר שהוא לא רוצה, ניסה לדבר איתי ולהרגיע אותי. אבל לא יכולתי. לא יכולתי להסתכל עליו, לראות אותו.. קשה לי להסביר את זה."
"אלרגיה." הבטתי בו רגע עד שהסביר. "אלרגיה- לא בא לך לראות אותו או לדבר איתו או כל הקשור בו."
"בדיוק, אבל לא רק. כשהוא התחיל לאסוף את התיק שלו בשביל ללכת, קמתי ונעלתי לו את הדלת."
"אז אמרת לו תסתלק והוא לא רצה, אבל כשהוא התחיל להתארגן אז נעלת לו את הדלת?"
"בדיוק. לא יכולתי לסבול את הפנים שלו, לא רציתי לראות אותו ורק רציתי להשאר לבד, אבל לא רציתי שילך. כל כך קשה לי להסביר את זה, זה כל כך לא הגיוני."
"אבל כבר דיברנו על זה שלהגיון ולרגש אין במשותף כמעט שום דבר. חוץ מזה, שזה סוג של תבנית קבועה אצלך- את צריכה אותו ולכן דוחפת אותו אחורה."
"יש לי רגעים, בעיקר במחזור, שאני חייבת לשכב. כמעט אף פעם לא יוצא לי. הבעיה היא שאם אני לא שוכבת, אז אני ממש מתחילה לבכות מרב מותשות. זה ככה: או לשכב לנוח או לבכות."
"חבל שאת לא שוכבת לנוח ובוכה ביחד. מה שאת אומרת זה עוד מאותו דבר: היית צריכה אותו והיית חלשה, וזה- זה מה שמפחיד אותך. ברגע שאת צריכה להשען, ברגע שאת ממש חלשה- כי כשאת לא חלשה את יכולה להשען דווקא- אבל ברגע שאת חלשה את מבוהלת. החיים וההורים שלך למדו אותך שיש לך רק את עצמך בעולם, שאת חייבת לעמוד לבד. אני חושב שהחלק המרכזי של הטיפול שלנו צריך להתרכז בלהסיר את המנגנון הגנה הזה."
"אתה יודע למה נזכרתי בזה עכשיו?" סימן שאלה בעיניו "כי אני יושבת כאן ברוגע יחסי." מבטו היה אבוד.
"התחושה הזו של רצון עז כל כך להשאר לבד ושהוא ילך ויעלם, אבל לא ילך- היא תחושה מוכרת לי. אני מרגישה אותה איתך כבר זמן לא מבוטל." הוא חייך.
"גם אני מרגיש שזה מה שקורה כאן לרב. את באה אלי כי את רוצה להתמך, את רוצה להשען- אבל רק הרצון הזה מפחיד אותך מספיק כדי להשתקק. זה מנוגד לכימיה הפנימית שלך, לכל מה שלמדת ולכל מה שאת יודעת על העולם." שתיקה קצרה "מה היה קורה אם במקום כל זה, היית נותנת לעצמך להיות חלשה. היית אומרת לו 'אני חלשה עכשיו, בוא שב לידי ותחזיק לי את היד'. אם היית באופן גלוי אומרת לו מה את רוצה?"
"וואי זה נשמע לי כל כך נורא."
"להשמע חלשה נשמע לך נורא אפילו במודע, אפילו במחשבה. אבל מה היה קורה מבחינתו, בריאליות. אני חושב שהוא היה מרים את הכפפה הזו ודואג לך."
"אני לא חושבת."
"אני חושב שאת לא מעריכה אותו מספיק."
"אראל, לא כולם בעולם מדברים בשפה שלנו. לא כולם מודעים לעובדה שיש נפש. יש שם עולם שלם של אנשים שמתכחשים לרגשות שלהם ולתחושות שלהם ושל אחרים."
"אבל את כן מקשיבה לו מתי שהוא צריך תמיכה.."
"אבל לא כולם זה אני! זה בדיוק מה שאני אומרת."
"אני לא מכיר בנאדם שלא היה מגיב באופן מחבק למצב כזה.."
"אני אשמח להכיר לך בנאדם כזה, זה אבא שלי."
"אבל זה בדיוק זה, אבא שלך זה לא אדם. אדם לא כזה."
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"דרכך. דרך הסיפורים שאת מספרת. ההתרשמות שלי ממנו היא כל דבר פרט לאטום רגשית."
"לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. קשה לי עם המחשבה הזו."
שתיקה קצרה. הוא זז בכיסא שלו, מתלהב מהקרבה המחודשת בנינו. גם אני הרגשתי נינוחה. זה לא היה שם הרבה זמן ואני שוב נהניתי מהאינטימיות של השיחות שלנו.
"סיפרתי לך שהייתי ממש חולה לפני כמה שבועות, נכון?" הוא הנהן "הרגשתי כאילו אני מתה אז והחלטתי שאני לא מוכנה להמשיך ככה. מאז אני עובדת מאד קשה לא להיות לחוצה יותר, לפחות לא כמו שהייתי. לפני שלוש שנים הרופא שלי חשב אפילו שיש לי בעיה קשה במיוחד כי התאים הלבנים שלי התחילו להעלם מהדם באופן מסחרר. הסתבר שזו התגובה של הגוף שלי ללחץ."
"הגוף והנפש שלך עובדים בסינכרון מדהים.." הוא חייך
"כן. זה מרגיע. זה נותן שליטה."
"אני לא יודע אם שליטה.."
חייכתי "אני יודעת שאתה לא אוהב את המילה שליטה.."
"אני לא יודע אם אפשר לשלוט בתחושות של לחץ."
"האדם היחיד שמלחיץ אותי זה אני." הוא חייך והשתתק.
"בואי ננסח את זה כיכולת השפעה מוגברת יותר ועם זה אני מסכים."
"נגמר, לא?"שאלתי על הפגישה אחרי שתיקה של שניה נוספת. הוא הנהן. הוצאתי את המעטפה עם הכסף. "ולפני שאתה מתלהב שהמעטפה לא חתומה, דע לך שפשוט הדבק שהיה עליה התייבש."
"אני חושב שכבר הגענו לשלב שהדברים אמורים להיות פתוחים בנינו."
"זו זכותך לחשוב כך." צחקתי. הוא צחק איתי. "אצלנו במשפחה מטפלים בכסף בעדינות."
"אמרנו שאנחנו נפטרים מכמה מסורות משפחתיות, לא?" קינטר. הוא רשם לי קבלה.
"שבוע טוב."
"שבוע טוב אראל, ביי."
ניסיתי לפתוח את הדלת וזו נתקעה כהרגלה. נשמתי עמוק ועשיתי את טקס ההשענות והפתיחה הרגיל.
"יום אחד.." התחלתי.
"אני אתייאש ואתקן את הדלת שוב." הוא השלים.
"חשבתי על משהו יותר אלים דווקא." חייכתי אליו. היה בא לי לחבק אותו- הוא איש טוב בסך הכל.
"שבוע טוב." אמרתי.
הוא לווה אותי לדלת, בטקסיות הרגילה שלו וסגר אותה אחריי ואני יצאתי לאוויר של שבוע חדש..
ביי חברים- אמשיך לעדכן,
אינדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
