"..בעלי היקר,
קודם כל, אני אוהבת אותך מאד. מצד אחד, אני שמחה מאד שאתה קורא את הבלוג שלי ואפילו מקנאה בך שיש לך עוד צוהר קטן אל תוך העולם שלי והחיים שלי. אני מקנאה שאתה יודע מה עובר לי בראש, גם כשלפעמים אני לא משתפת אותך.
אני חייבת להודות שהצורך הילדותי הזה שלי שתדע הכל עליי לעיתים משתלט ואולי זו הסיבה שאני נתתי לך את הלינק לבלוג שלי. אבל אני לא יודעת כמה זה בריא.. אני לא יודעת כמה זה בריא שתדע כל מה שאני חושבת ויותר מזה, אני לא יודעת אם זה בפועל אפשרי.
קח למשל השבוע: הייתי מאד צריכה דווקא את התמיכה של הבלוג הזה, אבל לא יכולתי לכתוב. הרגשתי משותקת מבחינה זו, ובחלקו הלא קטן זה נבע מהעובדה שאתה תקרא את זה..
ועם זאת, זה עושה לי טוב לדעת שאתה שומע אותי מדברת גם כשאתה לא לידי :) .."
אז מה היה לנו השבוע?
הרגשתי.. מממ.. בוא נאמר שאם הייתי מדברת על אחד המטופלים שלי הייתי אומרת "אינה מוחזקת". כך הרגשתי. הרגשתי שהלחץ של כל הדבר הזה התחיל ממש להשחיט כל חלקה טובה בי. נכון שחתונה זה בעיקר רגשות חיוביים, אבל התגובות של הסביבה המיידית- קרי, המשפחות שלנו- היו לי קשות לעיכול. רק היום, שבועיים כמעט מאז היציאה הראשונה של אמא של אדם בנושא, שהייתה- אני חייבת לאומר- לא קלה לי לעיכול, אני מצליחה להבין על מה היה פשר כל הדבר הזה ולפחות להבין.
לא הבנתי בהתחלה וכעסתי. אלוהים יודע שכעסתי. אבל בתכלס, הכל היה די חוסר הבנה.
נכון, אני ואמא שלו לא נהיה חברות הכי טובות לעולם, יותר מדי מים זרמו בנהר הזה. אבל אני בהחלט מסוגלת לכבד את האשה שגדלה מן ילד כזה אוהב. אני יודעת שאדם לא אוהב לשמוע את זה, משום מה הוא אומר שזה "מכאיב לו". אבל אני חושבת שזה עניין של דגש.
כדי להיות קרוב למישהו אתה צריך חוויות משותפות איתו וכדי להבין אותו אתה צריך לתקשר איתו. כרגע, לא היה מזה ולא מזה. אולי, מתישהו, עם הרבה מאד שינוים ביחסים בנינו- יבוא גם זה. אבל אני גם מכבדת את האשה הזו מדי, מכדי להיות אי פעם חופשייה מספיק להיות עצמי לידה. מכבדת ומפחדת.. יראה כזו. נו.. מה אני אעשה, היא באמת אישה מבוגרת ומכובדת, היא לא איזו אמא היפית הזויה שאפשר לדבר איתה על הכל- היא דורשת יחס כבוד כזה.. אז חברות הכי טובות, כמו שאמרתי, לא נהיה.
אמא שלו זה אפילו לא שמינית סיפור מכל "ענייני המשפחה" שהיו כאן..
אבא שלי עם היציאות הרגילות שלו "חסר לך שלא תתחתני, אני לא יודע מה אני עושה לך". אדם כל כך כעס כשהוא שמע את זה- אני באמת אוהבת אותו. לפעמים מדהים לי כמה הוא מסוגל להבין אותי. אמא שלי, גם לה לא חסר: "לאן תעברי? אליו? למה? ומה אם תחזרי?" כאילו, כשחשבתם שאני אומרת לכם "אני מתחתנת" הסקתם מזה שמה? שאני צוחקת עליכם?
אחותי גם כן עם הקנאה הבלתי נסבלת שלה. השבוע בסופ"ש היא הגיעה לבקר, אני כולי לחוצה ומדוכאת כבר לפחות שבוע, התקשרתי אליה וביקשתי שתעזור לי עם כמה חישובים לחתונה (מסתבר, ידידיי- שהיום כדי להתחתן בארץ צריך משכנתא קטנה!). בטלפון היא הייתה נעימה והבטיחה לעזור, אבל כשהגיעה ביום שישי היא עצבנה אותי ללא סוף. כל הזמן צחקה על כל מה שאמרתי וניסתה להיות קלילה באופן מעצבן. כל מילה שניה ששאלתי אותה היא צחקה עלי, זרקה בדיחה טפשית או לא התייחסה. בסופו של דבר התיישבנו לחפש באינטרנט שם לאחיין שאמור להוולד לי, אני, היא וגיסתי ההרה. גיסתי בקושי דוברת עברית אז הייתה חייבת את שתינו ואילו אחותי המטומטמת הזו, יושבת ויורה לה- "זה שם מגעיל" ו"זה שם דוחה".. כאילו חלס, לא הילד שלך! תתני לבחורה לבחור! מה את נכנסת לה לתחתונים?!
בסופו של דבר אמרתי לה לסתום כי כבר כל כך עלתה לי על העצבים. לא יכולתי לקום וללכת כי גיסתי הייתה צריכה אותי, אז פשוט צווחתי עליה שלא תבוא לבקר שם כשאני נמצאת. שתסתלק. היא צווחה עלי בחזרה בוודאי וכל הפיאסטה הזו נגמרה.
עוד לא דיברנו מאז ולדידי שלא נדבר יותר בעולם, נמאס לי ממנה. בנאדם לא יכול להיות כ"כ שקוע בעצמו כל הזמן. כן, נכון, חבר שלה בטח עושה לה את המוות עכשיו. למה? כי הם לא מתאימים בכלל והוא אידיוט שמאמלל אותה, כי ההורים שלו בבאר שבע והם בטח חוטפים פגזים על שמאל ועל ימין- מה שבטוח עושה גלים. וזה, בנוסף לעובדה שאחותה הקטנה מתחתנת לפניה וגיסתה, הקטנה ממנה גם אגב באיזה חמש שנים, יולדת ילד אוטוטו. בסדר. אחלה. אבל אתם יודעים מה? נמאס לי להבין אותה.
עוז המסכנה- כשהיא סיימה את התואר שלה, היא הייתה עצבנית והבנתי- גרתי כמו כלב בסלון. כשהיא נכנסה להריון- הבנתי ובאתי מהדירה בה גרתי, באמצע הלילה, כדי לתמוך בה. כשההריון שלה הסתבך- רצתי אליה לבית החולים- למרות הלימודים, למרות הקשיים, למרות הדכאונות והבעיות והכל וגם אז היא יצאה בת זונה ומצאה איך לצווח עלי ולהוציא עלי את העצבים שלה. לא רוצה יותר. עכשיו תורי להיות לחוצה ואם הכלבה הזו לא יכולה לצאת מהקונכייה שלה אפילו לכמה דקות ולראות שיש עוד אנשים שצריכים תמיכה- אין לי מה לאומר לה יותר.
בעבודה גם היה שמח, על זה בעיקר תקראו בפגישה 3, אבל בעיקרון גם שם לא חסר לחצים.
אראל אמר שאלה לחצים שאני יכולה לעמוד בהם.. אבל אראל תמיד ראה בי סוג של גיבורת על. כמו שאמרתי לו "תמיד הערכת אותי יתר על המידה" - "את מצדיקה את ההערכה." ענה.
בכמה משפטים, כי אני רוצה להשאיר גם כוח לכתוב את סיכום הפגישה השלישית שלי ושל אראל: רוצים שאפתח קבוצת בנות בעבודה ואנחה אותה, גיוס הבנות לחלוטין נפל עלי וגם אצטרך לנהל שכנועים אחד על אחד, מה שיקח המון זמן. מה גם, שלקחתי על עצמי טיפול פרטני של בחורה מסוימת, שממש צריכה אותי עכשיו.
פגשתי גם את המדיכה שלי- עינב, מקסימה ובעלת תובנות נפשיות מעמיקות. נראה מה עוד יצא מכל הסיפור הזה.
ביי,
אינדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
