אני לא יודעת למה אבל קמתי מסיוט נוראי הבוקר, משהו הזוי על זה שמשהו ב-DNA של אבא שלי התקלקל וגרם לנו להיות מרצחים זומביים כאלה. בהתחלה הגנתי על אחי הקטן כדי שגם הוא לא יהפך כזה. אח"כ גיליתי שיש לי מלא אחים שאני לא מכירה (אגב מעניין לציין שעוז ואיתן לא היו שם). רקחתי איזשהו חומר שהכיל בעיקר אורז ומים, וכמו מים קדושים יכולתי לזהות אותם- ז"א כששופכים על הפנים של הזומבים האלה זה כאב להם. אבל זהו שחוץ מלכאוב לכמה רגעים זה לא עשה להם שום דבר. פתאום הם פרצו את הדלתות והחלו להוריד לנו נבוטים על הראש.. דם וכל זה.. וואי היה נוראי.
ישנתי אצל אדם.. אחרי השיחה שלנו יומיים לפני כן אנחנו כנראה עוברים לגור ביחד- מה שיכול להסביר את החלומות ההזויים. הנפש יש לה דרכים משלה להגיב על דברים שמפחידים ומלחיצים אותה וכן, המעבר המתוכנן בהחלט מצית בי את כל ספקטרום הרגשות ולצערי (או אולי לא לצערי כי זה רק מוכיח שאני אנושית, נו מה לעשות) גם השליליים שבהם.
התעוררתי בשעה שמונה בעיקרון, השעון מעורר צלצל וכיביתי אותו. בכח ניסיתי לחזור לישון- כדי לתקן את החלום המגעיל הזה, כדי לא לקום מבוהלת. זה לא ממש עזר כי חלמתי חלום נורא אפילו יותר, מזל שאני לא זוכרת אותו. קמתי שוב בשעה 9 ובהיתי בקיר בערך שעה. היה לי כיף, הסדינים החמימים שאדם קנה לטפו אותי ונזכרתי בערב קודם לכן שביליתי איתו והיה בהחלט אחד הערבים הטובים ביותר שחוויתי בחיי. מה היה שם אתם שואלים?
לא הרבה: מרק, חיבוקים, צחוק וסקס. אתם יודעים- מן ערב כזה עם בן זוג שבו אתה מרגיש מוגן, אהוב וחלק.. ממשפחה. היה מדהים.
חשבתי על כל מיני דברים- מה אלבש בחתונה? מה נרקוד? איך נראה? איפה נשים את הארון ספרים ההוא? איך אעביר את הבגדים? מה אני הולכת לקרצף ברגע שאני עוברת לכאן לתמיד וכו'.. היה כיף להתעורר ככה בלי לחץ..
שניה אני הולכת להכין לעצמי משהו חם לשתות, קפאתי.
...
אראל היה אומר משהו עכשיו על הטיימינג של הכנת התה הזה.. משהו על "קושי הכלתי" וכל זה.. אך לענייננו- ברוך ה' בורא עלי תה.. ;) בחורף ממש מעריכים את זה.
קמתי בבוקר, התארגנתי לי בשנטיות מטורפת ואיכשהו רק לקראת 11 יצאתי מהבית. האוטובוס הראשון לרכבת לא הגיע והגעתי לתל אביב רק כרבע שעה לפני תחילת המפגש בנינו. נעמדתי בחוץ והבטתי בעצים המשליכים מעליהם את העלים. עסקתי בעיקר בזכרונות ומחשבות הבוקר, נזכרתי איך הגעתי לקליניקה שלו אז, לפני שנתיים- בתקופת המבחנים הראשונה שלי באוניברסיטה. התחושה הזו, של כל הירוק והחי הזה סביבי- מדהים. יש משהו בחודש ינואר, שבו הטבע חי- נושם לרווחה. היה לי קר מאד אגב אבל עדיין נשארתי בחוץ, לא רציתי לפספס את זה. אני חייבת לציין שבאתי לפגוש את אראל בתחושת שלווה גדולה היום, שלא כמו במפגשים האחרונים בנינו וזה כשלעצמו היה לי לרוגע. עשר דקות לפני הפגישה שלנו שמעתי את השער החיצוני נפתח, מעניין לציין את זה כי תמיד עניין אותי האם הוא עובד ביום ב' בכלל או לא. אני לא אתפלא לדעת שהוא בא רק כדי לפגוש אותי, קרו דברים מעולם. אבל מצד שני, טוב שאני לא יודעת מזה.. ככה אפשר לחיות באיזה חלום טוב, בהתאם לנסיבות.
בכל מקרה, הוא הגיע. שמעתי את רעש הדלת החורקת שלו ועשר דקות מאוחר יותר הוא יצא לקרוא לי במרפסת. אני לא יודעת אם היה לו קר או שהוא מיהר, אבל משהו בפניו לא היה רגיל. נתן תחושה קצת מוזרה.
נכנסתי לחדר, הוא אמר שלום וסידר דברים על השולחן. שמתי לב לפלאפון שלו, סליידר של אורנג' שהיה על השולחן ושוב נזכרתי אחורה- בנוקייה המכוער, הענק ההוא שהיה לו כשהייתי בתיכון. הוא היה דבוק עם סלוטייפ סביב הדיבורית..
התיישבתי על הכורסא והוא התיישב מולי. "מה שלומך?" אמרתי.
"בסדר." הוא הביט בי במבט ארוך כי ראה שאני בוחנת אותו, מכמיר גבה.
חייכתי במבוכה. לעיתים אני שמה לב אצלו לשינויים, אבל כבר גדלתי מספיק להודות שרב הסיכוים שאינם קשורים בי ולכן התעלמתי. "מה?" הוא שאל על הגיחוך שלי.
"לא, לא. כלום." הרגשתי מאד מודעת לעצמי בכסא הזה, חייכתי במבוכה גוברת. "פשוט כנראה כל הלחץ הזה.. אני מרגישה הרבה לחץ לאחרונה."
"ספרי" הוא החווה בידו
"דיברתי עם אדם- כנראה שאנחנו עוברים לגור ביחד.."
הוא הביט בי בשתיקה, טכניקת חקירה מצוינת אם אתם שואלים אותי.
"היו כל מיני תגובות מההורים שלי וגם.. אני חושבת שכל הבלגן שהיה סביב אמא שלו היה גם כן על הרקע הזה. זה שהחלטנו להתחתן לא נתן אותותיו בשום דבר פרט להחלטה הזו.. אמרתי לו שאני לא אוכל לחיות במצב כזה הרבה זמן, זה לא בריא לי."
"מה היה עם ההורים?"
"אתה יודע איך הם. אבא שלי זרק איזו יציאה.. איך זה התחיל, רגע. אמרתי לו שיגיד לסבתא שלי שאני מתחתנת, כי היא בדיוק אשה מהמנטאליות של אמא של אדם. לא רציתי שתבוא לי עוד שנה ותגיד למה לא אמרת לי וכל הסרטים האלה. אז הוא אמר 'בסדר, אבל אם את לא מתחתנת בסוף אני לא יודע מה אני עושה לך'. אמא שלי גם עם יציאות דומות.. ובל נשכח את כל הרגשות שזה מעלה בי."
"אז יש שלושה את אומרת- את, אמא ואבא- ושלושתכם מנסים לשכנע אותך שזה לא יכול לקרות".
"כן.. לא. אמרתי שיש לי את הספקות שלי ושההורים שלי לא עוזרים. זו הייתה הכוונה." גחכתי "אני לא יודעת למה להסכים להנשא לו היה לי כל כך קל אבל לחשוב על לעבור לגור איתו כל כך מפחיד אותי."
"למה באמת?"
"אני מפחדת להקים אתו בית. אני מפחדת להקים בית שוב. ומה אם זה לא יצליח?"
"שוב מאותו דבר.. את לא מאמינה שזה יכול להצליח."
"כנראה. תראה אני פשוט לחוצה מאד. גם בעבודה נחתו עלי כל מיני פרויקטים והיות ואני עובדת עם הבנאדם הכי מעופף בעולם בערך אז כל האחריות נופלת עלי. אמרתי לך שאני עובדת עם שניים, נכון?" הוא הנהן. "עמית הוא אחד האנשים שאני הכי מכבדת בעולם בערך, ובמיוחד במקצוע הזה. לא האמנתי שיצא לי לעבוד עם מישהו כזה. אבל טוד.. וואי."
"מה הוא עושה? איך זה בא לידי ביטוי?"
"לא יודעת. נראה לו טבעי לגמרי למשל, בפעם שעברה שעבדנו רק אנחנו- שאני אקבל את המפתח לנעילה והוא יצא החוצה ויביט מסביב בזמן שאני אתרוצץ ואזכר ואהיה האחראית."
"ואת לא חושבת שאת מסוגלת לאחריות הזו?"
"זה לא העניין אבל, זה מעייף."
"אני חושב שיש לך את הנטייה הזו להלחם עם טיב האנשים שאת עובדת אתם. נכון שטוד אמור להיות שותף טוב לעבודה, לחלוק אתך את האחריות וכו'- אבל הוא לא. אני חושב שאם תפסיקי להלחם עם העובדה הזו זה יוריד ממך לחץ. אני חושב שאת מבזבזת את האנרגיה שלך בחינוך שלו במקום להתעמק בעבודה שלך. מה דעתך?"
זה הפתיע אותי. לא חשבתי על זה כך מעולם.
"זאת אומרת שאם אני אלחם בזה או לא, הרי אני בכל מקרה אקח את התפקיד של ההובלה- אתה אומר- רק בהרבה פחות עצבים אם אלחם בזה." הוא היה נראה אבוד לרגע בהסבר שלי
"אני אומר שזה לא מעבר ליכולות שלך ולכן אם תניחי לטוד להיות טוד אז את תוכלי להיות את."
היה בזה משהו, הייתי חייבת להודות ביני לבין עצמי. "כנראה."
אני לא זוכרת איך פתאום עברנו לזה אבל אמרתי לו "אני מרגישה מתפרקת, הלחץ מפרק אותי. אני מרגישה כאילו הקיום שלי הפך ממשהו עגול למשהו עם זוויות משונות שכל אחת יוצאת לה ממקום מוזר. פשוט התחלתי להבין שיש לי רק נפש אחת ושהכל משפיע עליה- אי אפשר להפריד בין משפחה, בן זוג, בית, עבודה וכל זה.. זה ביחד. לדוגמא ביום שלישי היה לי יום מאד קשה בעבודה. מבחינה מקצועית, לא קשור לצוות או משהו. הבנים הלכו לשחק כדורגל באיזה מתנס ואני נשארתי עם עוד שתי בנות במועדון, לא עבר איזה חצי שעה ואחת הבנות התחילה למרר בבכי. חזרתי הביתה מותשת ועד 4 לפנות בוקר זה ישב אצלי והמח שלי רץ."
"יכול להיות שזה נגע לך אישית?"
"ברור שזה נגע לי אישית. תראה היא ספרה לי בין השאר שהיא עברה תקיפה מינית, ברור לי שזה הקפיץ אצלי את כל הדברים שזה אמור היה להקפיץ- אבל זה לא.. אני לא יודעת להסביר את זה. אני לא בנאדם שטוב בניחום גופני. אני חושבת שבגלל זה גם עזבתי את העבודה במעון הילדים בסיכון, אתה הרי זוכר שהעבירו אותי לכיתה של הקטנים יותר- ומתחת לגיל שלוש אין איך לנחם ילדים אם לא במגע. בכלל יש לי בעיה עם מגע."
"יכול להיות שזה קשור להיפר-סנסוריות שלך?" הבטתי בו איזה רגע בהלם. חשדתי שאני היפר סנסורית אבל זה פשוט בא לי בהפתעה. "ז"א כשהיית קטנה הרגשת שהבגדים מציקים לך? שיש לך קושי שנוגעים בך? איך היה אצלך המגע בבית כשהיית ילדה?" השאלה שלו הצחיקה אותי, כאילו מתי הפסקתי להיות ילדה? "איך אמא בנוגע לזה?"
"הרגשתי שהמגע שלה היה תמיד מזויף. הוא לא היה מותאם. לא יודעת להסביר את זה, באמת. הרגשתי שהיא נגעה בי כשהיא הייתה צריכה את זה ולא אני." הוא הנהן. "בכלל כל המגע אצלנו בבית היה מוזר ו.. " נפנפתי בידיים במגושמות כי לא היה לי איך להסביר את התחושה הזו "אני לא רוצה לדבר על זה."
"אני חושב שעלינו על משהו כאן.." הוא ניסה בעדינות לדחוף אותי קדימה
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה, לא אמרתי שאני לא אעשה את זה" שיננתי את המשפט הנושן
הוא חייך בחום "שוב נפלתי בזה. בסדר, לא שמתי לב להבדל. מודה."
"אני לא זוכרת עניין של היפר סנסוריות כשהייתי ילדה, אולי זה לא היה נראה לי היפר סנסורי. אבל אני כן חווה את זה הרבה באוטובוס. אני מרגישה שמי שיושב לידי נוגע בי ברגל שלו וזה מפריע לי כ"כ אבל אז אני מסתכלת למטה ורואה שאנחנו דווקא רחוקים אחד מהשני. זה מדהים."
"אז היפר סנסוריות קיימת אצלך.."
"כן.. ולא. כן במקומות אחרים, אבל כשמדובר בניחום זה משהו אחר. זה.. אני לא ממש יודעת להסביר את זה. כשאני מנחמת מישהו בחיבוק, אני מרגישה כאילו חלק ממני נשאב ממני, הולך ממני ביחד אתו אחר כך. זאת אומרת מגע עצמו לא היה לי קשה עם הילדים כשעבדתי במעון למשל, רק כשהם היו במצוקה והיו ממש צריכים אותי נפשית. וגם אז.. אני לא יודעת.. עם אור זה לעולם לא היה לי, היא.. אני לא יודעת, זה היה כמו לחבק את עצמי, הזדהתי אתה יותר מדי, הבנתי אותה יותר מדי. אבל היתה לנו ילדה אחרת שהייתה ממש.. אתה יודע- יש ילדים שהם כמו בור ללא תחתית, שיש להם חסך כל כך גדול שלא משנה כמה תתן זה לא מספיק ואיתה היה לי קשה אפילו במגע הכי פשוט- כשהיא הייתה שמה את היד שלה על הזרוע שלי."
"תראי מה שאת אומרת הוא שאור ניזונה מהנחמה שלך בעוד הילדה השניה לא. היא פשוט שאבה ממך והרגשת שזה בא כדי לרוקן אותך, מה שמבהיל מאד. היא הייתה מגיעה ו.." הוא עשה צליל כזה של יניקה ואני ממש רעדתי מבפנים. מדהים כמה המטאפורה הזו הייתה חיה אצלי באותו רגע. פתאום שמתי לב שאני לא כ"כ מודעת לאיך שאני יושבת מולו יותר, זה היה מדהים ומקל.. ומקשה.
"כנראה." אמרתי.
"מה קרה עכשיו? לאן נעלמת?"
חייכתי על החושים החדים שלו "לא, פשוט פתאום לא הייתי מודעת לרגע לאיך שאני יושבת מולך, אני תמיד מאד מודעת."
"אז דווקא כשאת מרפה זה מפחיד?"
"לא כשאני מרפה, כשאני שמה לב שהרפיתי." הוא הנהן.
"כל הלחץ הזה.." אמרתי שוב. "פשוט יש באמת הרגשה.. תראה לעבוד בעבודות טיפוליות כמו שאני עובדת זה תמיד מחייה את העבר שלי ולחזור לאחר מכן להורים שלי הביתה זה מאד קשה לי. אני חושבת שזה היה אחד השיקולים שלי גם לעבור דירה לאדם, כי אני צריכה ליצור איזשהי יציבות. השבוע שלי גולש מיום שלישי לסופ"ש כי יום שלישי אני עובדת מאוחר, רביעי לומדת מהבוקר וגם חמישי לומדת מהבוקר וישירות אחרי הלימודים אני הולכת לעבודה.. השבוע יצא שבגלל שהחוויה הזו הייתה ביום שלישי הייתי מותשת גם ביום חמישי ועבר עלי סופ"ש נוראי. אני לא יודעת כמה לקשר את למחיה אצל ההורים."
"אצל ההורים את כאילו ממשיכה את המועדון הזה, לא?"
"גם אם לא.. האווירה תמיד שם. וגם אם האווירה לא שם.. אני לא יודעת. תראה, הגעתי למצב בחיים שלי שמספיק לי לשון אצל אדם כדי להרגיש טוב, מספיק לי לראות אותו לידי כדי להרגיש יציבה רב הזמן. זה כמו.. אני אגיד משפט טפשי- זה כמו השמש שאתה יודע שביחס אליה הכל מקבל פרופורציות אחרות. כל עוד השמש עולה, הכל בסדר."
"הוא נותן לך להשען, להניח כתף."
"אני לא יודעת מה זה."
"להשען? לסמוך?"
שתקתי.
"מתי את עוברת?"
"כנראה לקראת סוף ינואר תחילת פברואר כזה, אולי שבוע שני של פברואר."
"אז אם את עוברת אליו אני לא אהיה.." מדהים באיזו מהירות בראש שלי השלמתי את המשפט ל'מסוגל להפגש אתך יותר' אבל טרם אפילו הצלחתי להגיב על הפחד באופן רגשי הוא המשיך "בשבועיים האלה של סוף פברואר תחילת מרץ אני נוסע." הנהנתי.
"כל הלחץ הזה עשה גם כמה דברים טובים. זה.. שבר בי משהו. ולכן אני יכולה לשבת מולך ברוגע ולדבר איתך, כמו פעם. לתקשר. משהו באנטי שלי כלפיך נשבר."
"אני לא יודע אם משהו באנטי הזה היה יכול להשבר אם לא היית אומרת לי שאת רוצה להרוג אותי. אני לא יודע אם היית יכולה לשבת מולי רגועה."
"לא הייתי יושבת מולך."
מצחו התכמר והוא אמר ברצינות "אני שמח שזה לא קרה." הייתה שתיקה קלה "ואני חושב שזה רעיון מאד הגיוני שתעברו לגור ביחד." אבל אתה לא אובייקטיבי, הגבתי בלבי, אתה תמיד רצית שאצא מבית ההורים כמה שיותר מהר ולתמיד.
"נגמר לא?"
"לא, נשאר חמש דקות."
אני לא זוכרת על מה דיברנו בחמש דקות האחרונות ולמען האמת גם בסיכום הדברים שלי כאן עשיתי עוול לכל הנושאים שהעלנו, אבל היה כל כך הרבה.. והעיקר הייתה התחושה הנינוחה הזו, העוטפת בחום.
"עכשיו בטוח נגמר." צחקתי.
"לא, נשבע לך, נשאר חצי דקה."
התחלתי לצחוק. אראל מעולם לא נשבע לי קודם לכן.
"אתה יודע מה הבעיה אתך אבל," אמרתי לו כשהוא קם לפתוח לי את הדלת "שאתה מרגיל אותי לחום ואז אני יוצאת לכפור שבחוץ."
דיברתי בעיקרון על גוף החימום שנמצא אצלו בחדר אבל מדהים היה בעיני שמשפט כזה יצא לי מהפה, הרי הייתי מטפלת בעצמי ושמעתי את המשמעות המשנית שלו. איכשהו, אני מתחילה לחיות את הרגע מול אראל וההגנות הגבוהות האלה, המודעות המוגזמת הזו שלי לכל דבר שאני אומרת.. דועכת לאטה. אראל היה טוען וודאי שזה מראה על התקדמות בטיפול.
"אני אקח את המילים שלך על שני הרבדים שבהם." קולו היה חם והוא חייך.
"אבל הפעם, הכינותי מראש." אמרתי ושלפתי כפפות מהכיס. "ביי, שבוע טוב."
"ביי אינדי. שבוע טוב."
ויצאתי לשבוע חדש בחיוך ענק ורוגע מדהים.
יחי פרויד שהביא את המקצוע הטיפולי למה שהוא כיום.
יום ההולדת שלו צריך להיות חג לאומי.
אינדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
