יותר מ-20 חיילי צה''ל נהרגו במשימה להגן על המדינה הקטנה שלנו.
כל אחד עולם במלאו. כל אחד שהשאיר אחריו הורים בוכים, אישה עם ילד, ילדים, בנות זוג וחברים. כתם שחור לכל החיים. משהו שלא ניתן למחוק גם אם ממש רוצים.
השאיר עולם שלם של חלומות, של שאיפות ורצונות שלא יממש אף פעם.
רוב החיילים שנהרגו ז"ל, היו בגילי. חיילים שיש שהיו להם אותם רצונות כמו שלי.. לסיים צבא, לעבוד ולטוס לחו''ל. לסיים תקופה משמעותית בחיים ולהמשיך לבנות חיים ולהנות.
אני לובשת מדים.. והם לבשו מדים. נכנסנו באומץ לב במקום השחור הזה, כדי לממש את הדבר היחיד שיכלו.. את היותם לוחמים בצבא הגנה לישראל. נפלו בכדי להגן עלינו על כל התושבים. לרגע לא חשבו שבין שניות אחדות יעלו למעלה בלי להיפרד מאנשים היקרים להם מכל. בלי הודעה מוקדמת ובלי מילים אחרונות שואלי כל כך רצו להגיד אבל לא יכלו.
כשלובשים מדים זה אחרת, ההרגשה היא עצומה . ההזדהות ופחד שזה יקרה למישהו קרוב לך.. שילדים בני גילי, חברים שלמדו איתי, אנשים שאני מכירה .הופכים בין רגעים לגיבורי על ונסנכים למקום השחור הזה בידיעה שאולי לא יצאו משם. אבל זו רק מחשבה חולפת. לא באמת מאמינים שזה יכול לקרות . לא יכולים לתאר דבר כזה.
בני 20. מצמרר. זהו. רק 20 שנים מחיים שלמים שעוד חיכו להם.
לא מסוגלת לקלוט. קשה להכיל את כל זה בגוף.
אני משרתת במקום בו יש מוקד. וברגעים אלה הוא מוקד חירום לפניות מכל הסוגים. אני קיבלתי בשבוע האחרון שיחות מזעזעות. של הורים שבוכים בטלפון בגלל שלא יצרו קשר עם בנם כבר כמה ימים .
אמא שבנה נלחם בעזה למענינו, והיא מבינה את זה. ובוכה כי עבר ניתוח באוזן ומפחדת שבגלל רעש חריג תפגע לו השמיעה והתפקוד הכללי.. בוכה ואומרת שיודעת שצריך להיות שם, ומבקשת ממני ליצור קשרעם המפקד לו ולהזכיר לו שיש לבנה בעיה באוזן ושידאג לו.
וצערי.. אני לא יכולה לעשות את זה ואין יותר מדי מילים לומר לה. רק מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה שחייבת להשאר חזקה ולהיות גאה בבן שלה ששם.
והיא קוראת לי מתוקה שלי...שומעת שהקול שלי רועד ואני עוד שניה מתפוצצת בבכי . מתוקה שלי אני מבינה.. נחכה לבשורות טובות, אני יודעת שיהיו בשורות טובות. השיחה הסתיימה. עלו לי דמעות לעיניים.
כל שיחה אבא ואמא עם קול רועד ומפחד. מתקשרים בתקווה שיש לנו משהו לעדכן אותם..ואין. רק להתחבר למצבם ולנסות להרגיע כשבאותם הרגעים גם מרגיעה את עצמי.
שתי חברות הכי טובות שמשרתות איתי ביחד. אהובות שלי. לכל אחד יש חבר, בן זוג.. אהוב . והוא בתוך עזה. דמעות יורדות להן . " אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אין לי כוחות לזה" . ואני יודעת שלא משנה מה אני יגיד ואיך אני אנחם שום דבר לא יעזור . והם שם, בתוך המקום השחור. ואין אף אחד שיבטיח שהכל יהיה בסדר.
רק מודה לאלוהים.. שאהוב שלי לא שם. ומבקשת שלא יגיע מצב בו הוא גם יצטרך להגיע למקום השחור. לא אוכל להתמודד עם זה... אוהבת אותו יותר מדי.
בבקשה, שכל זה יגמר ולא יהיו עוד אבדות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
