את
זכרי:
אם את לא מאמינה במה שיוצא לך מהפה:
זה שקר.
ברגע שתאמיני במה שאת אומרת; זוהי האמת בשלמותה(אז מה,זו יכולה להיות גם האמת,המציאות שלך.זה לא משנה אם אף אחד אחר לא מבין אותה.)
זאת אמת,
רק כשתאמיני שזאת אחת! הבנו את זה כבר, לא?
אל תהיי טיפשה.
כדי להיות שקרן טוב, צריך להיות שחקן טוב.
צריך לבודד את עצמך מהאמת של כולם ולחבר את הכל; הגוף, הלב והמוח לאמת שאתה ממציא.
ככה נולד שקרן.
.........................................
כשראיתי אותך ידעתי שהייתי עדה לפלא, הבנתי למה כולם מתכוונים כשהם אומרים 'שלמות'.
האמת היא, שדי הערצתי אותך מהשנייה הראשונה שעיני נפלו על תווי פנייך וראיתי את החיוך הרך ביותר, המקסים ביותר, המכשף ביותר, והתמים ביותר שראיתי מעודי.
את היית שונה; כל מילה שהוצאת מהפה (גם אם היה לה ניחוח מעט נבזי) וכל חיוך או הערה שמקורן במוחך, הכילו בתוכם כל כך הרבה שפע שהקשה עליי להאמין שאת אכן טבעית, טבעית ככל שהיה ביכולתך להיות.
באופן כזה או אחר, מצאתי את עצמי שבוייה עמוק בתוך אוקיינוס מחשבות שנוגעות אך ורק לך, לא יצאת ממני ולו לשנייה אחת, לא משנה עד כמה ארוך היה הזמן שלא חזיתי בך...היית ונותרת חקוקה עמוק- עמוק.
לא ניסיתי לכבול אותך אליי, כי ידעתי שאת באה והולכת, היית חיה שרצה פראית בשדה שופע ירוק ולא מסוגלת לעצור את עצמה מלצחוק בקול רם ורב, היית קסומה, גררת אותי לצחוק איתך.
בשלב מסוים, לא סתם הערצתי אותך, לא רציתי לשמוע אותך צוחקת ואומרת לי שהשיער שלי נראה טוב היום, לא ידעתי מה קורה לי אבל הפכתי אובססיבית לגבייך. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי...אני בטוחה שהאובססיה היא אחת הדברים המוזרים והמעיקים ביותר שחוויתי, הרגשתי שרציתי לתפוס ולתלות אותך על הקיר בחדרי. רציתי לראות ולשמוע אותך כל הזמן, רציתי להיות היחידה...אבל כמובן, ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה, גם את, עד כמה מושלמת שלא תהיי, עדיין אנושית...אסור לי לעשות את זה ליצור חי ...נכון?
אני זוכרת, פעם, כשישבנו לבד בעליית הגג שלי נמאס לי ממך.
טוב...לא באמת נמאס לי ממך, איך זה אפשרי? אני מעריצה אותך.
"למה שלא תישארי פה כל הזמן?"
"את יודעת שאני לא יכולה."
"למה?"
"אני צריכה ללכת לבית הספר."
"אז תעברי לביה"ס שלי."
לא באמת רציתי שתעשי את זה, כי אז כולם יתנפלו עליך ואני לא אוכל לקחת לעצמי את הזכות על כך שאני היחידה מבין כולם בבית הספר שמכירה אותך. הם ייקחו לי אותך, אני בטוחה.
"לא יכולה..."
"למה?"
"ככה. מה אני אעשה שם? אני לא מכירה אף אחד"
"אבל..."
"את נשמעת כמו ילד קטן ומפונק, הפסיקי!"
"למה ילד? אם כבר אז ילדה..."
החמצתי פנים ובהיתי בתקרה.
דממה מעיקה שררה בחדר. כמובן שהיא הפסיקה להיות דוממת אחרי שאת שברת אותה:
"נכון שזה היה יכול להיות ממש יפה אם היה לך חלון בגג? אחד כזה שצופה על השמיים"
"ואז היינו יכולות לשכב על הרצפה ולצפות בכוכבים?"
"בדיוק. אנחנו מבינות אחת את השניה, זה מרתק"
"מה מרתק בזה?"
"הכל."
לא הבנתי. שמתי לב שאני לא מצליחה לרדת לסוף דעתך, אז הפסקתי לשאול ושתקתי. אולי זה לא באמת הפריע לך, את מבינה אותי גם כשאני שותקת ואני נהנית להקשיב לך וללמוד ממך.
"מתי יש לך יום הולדת?" שאלת באופן לא קשור לחלוטין.
"בארבעה עשר לאפריל, למה?"
"כדי שאני אדע מתי להביא לך מתנה." אמרת בחיוך קלוש וצחקת. צחקתי איתך ולא שאלתי לתאריך שלך, כי ידעתי שלא רצית שאני אשאל ואת תדעי שהעניין הפתאומי שלי בתאריך יום הולדתך הוא מבויים. את יודעת הכול.
...
לא דיברת איתי שבועיים ויום.
אם להיות כנה, קצת כאב לי. כן, הרגשתי נבגדת. כן, רציתי לחבוט בך עם מוט במבוק ארוך על הראש. אבל אני לא באמת אעשה את זה, במקום זאת, אני אלך לראות איזו אנימציה במחשב שבה מישהו כן עושה את זה, השטויות האלה תמיד הצחיקו אותי.
במהלך השבועיים (ויום) הללו גם לא ראיתי אותך, לא ראיתי אותך בכלל.
הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. בהייה בתקרת עליית הגג שלי אינה אותו הדבר בלעדייך...
אז אני שוכבת לבד , הפעם בחדרי. החדר המוגן והאהוב שלי, קוראת ספר ושותה שוקו חם, אחר כך אני אבהה בתמונות ובפוסטרים שתלויים בחוסר מעש על הקירות שלי; חיוכים אוהדים, ודמויות מצוירות עם חרבות ומבט לוחמני יבהו בי חזרה מבין כל הבלאגן ששורר מתחת לרגליי.
אני מרגישה קצת יותר טוב, כי אני יודעת שלא משנה עד כמה יחפות, מסריחות ולא קצוצות ציפורניים יהיו הרגליים שלי, תמיד תהיה רצפה מתחתיהן. נחמד נכון?
לא הייתי מסוגלת לשבת בין ארבע קירות ולעשות כלום. כן, כן, את היית אומרת לי שזה לא נכון ואני הייתי מתחילה להתווכח איתך...הייתה לנו כבר שיחה כזו פעם, אני זוכרת אותה בבירור:
"את לא יכולה להגיד 'עושה כלום'"
"בטח שכן, אם אני אומרת 'לא עושה כלום' אז אני לא עושה את הכלום הזה ועושה פעולה כלשהי"
"זה עדיין לא נכון"
"בטח שכן, תחשבי על זה!"
"לא רוצה לחשוב על זה! אם אני אומרת שזה לא נכון, אז זה לא נכון, תקשיבי לי, אני יודעת."
התייאשתי והפסקתי כי אני יודעת שאי אפשר להתווכח איתך, 'להתווכח' ו- 'איתך' פשוט לא מסוגלים לבוא באותו משפט.
התחלתי להיות תלויה בך, עיצבנתי את עצמי.
אז יצאתי לריצה, יצאתי לרוץ ולברוח ממך, למצוא עניין במשהו שלא כולל שוקו וספרים או אותך.
את ישבת על המזרקה המגעילה בפארק הציבורי, לא הבנתי למה את יושבת שם לבד ובשעה כזו, אז ניגשתי אלייך, זו הפעולה הטבעית, לא?
הבטת בי כשדמעות נוזלות במורד הלחיים שלך, נראית חיוורת, חיוורת יותר מתמיד לפחות.
שאלתי, אבל לא קיבלתי תשובה.
ניסיתי להתקרב אלייך, לצעוק לך. ..זה לא עזר.
אז התקרבתי עוד וניסיתי לטלטל את כתפייך.
וכן, הידיים שלי עברו ישר דרכך.
ואז פתאום כשהרגליים שלך מתנתקות מהרצפה הקפואה וצבע פנייך דוהה מעט, אני לא מצליחה להבין איך חשבתי שאת אנושית. הלובן הזה....הוא בהחלט לא אנושי.
פתאום...הבנתי משהו, ואת הבנת שהבנתי הכל.
"השקפת"
"מה? על מה השקפתי?"
"לא, לא...נהיית שקופה."
"כן...מצטערת שלא סיפרתי לך"
"...את אמיתית?"
"אני אמיתית כל עוד את רואה אותי"
"זה לא הגיוני"
"תחשבי על זה, אני תמיד הגיונית ואני תמיד צודקת נכון?"
"כן"
השפלתי את מבטי וישר הרמתי את עיניי, רציתי ללכוד אותך במבטי כי ידעתי שאין לי דרך אחרת לתפוס אותך. זה לא עזר.
ואת נעלמת.
לאט-לאט, בצורה מייסרת במיוחד, את מתמזגת עם הנוף ודמותך נעלמת מעיני, אבל הזכר שלך, הזכר שהותרת מאחורייך ושרודף אחריי עד היום לא מסכים להרפות ממני וממך.
שיקרת לי.
ואת יודעת...ככה גם מת שקרן.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
כינוי:
Just Bella
בבלוג זה
בכל הבלוגים
