סיימתי לפני כמה ימים לקרוא את הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם (הספר השישי בסדרה). נכון לרגע זה (לפני שאני מתחיל את הספר השביעי), מדובר לדעתי בספר הטוב ביותר מבין כל השישה. אני ממש נהנתי ממנו.

טוב, לפני שאני מתחיל לכתוב על הספר, כמה הערות:

• הפוסט הזה יהיה מלא בספויילרים.
• אם אתם מעוניינים לקרוא את הספר יום אחד, או לראות את הסרט, או לשחק במשחק המחשב/וידאו שיצא על פי הסרט, שעל פי הספר – אני ממליץ להפסיק לקרוא את הפוסט בשלב זה.
• נא לא לרשום שום ספויילר בתגובות שקשור לספר הבא. גם אם אתם חושבים שזה לא משהו שיהרוס, אני מבקש להתאפק ולא לרשום כלום.

דיון במספר דברים שעולים בספר

אלכוהול

אני לא רוצה להישמע כמו איזה זקן נודניק, אבל זה באמת הפריע לי בזמן קריאת הספר. לפני מספר שבועות היה בכלבוטק תחקיר על איזה בי"ס דתי, שמורים נותנים לתלמידי תיכון לשתות משקאות אלכוהולים. היה באמת מחריד, משהו שקשה להאמין שקורה בארץ.

בספר הזה זה קורה כל הזמן. כל התלמידים, בכל מיני גליאים, שותים בכמויות. יש שם איזה מורה, סלגהורן, עושה כל הזמן מסיבות עם תלמידים מקושרים, ומחלק להם אלכוהול בטירוף.

אני לא יודע מה המצב באנגליה, או מה החוקים שם בקשר לגיל שבו מותר להתחיל לשתות, אבל אם הספר אמור לייצג משהו שקשור למציאות האנגלית, אז נראה לי שיש שם בעיה.

אני יודע שגם בארץ המצב לא משהו. בתקופה שלי זה היה הרבה יותר נדיר מהיום, וזה הגיע בגילאים מאוחרים יותר, אבל מצב שתלמידים רשאים שתות חופשי, ועוד בעידוד של המורים, זה קצת בעייתי.

מזל

אחד מהפרקים האהובים עליי בספר, זה הפרק שהארי שותה משיקוי הפליקס פליציס, שיקוי המזל. בפרק הזה הארי משיג מסלגהורן את הזיכרון אותו דמבלדור ביקש ממנו להשיג, על ידי מספר פעולות שהארי יודע שעליו לעשות, בזכות אותו שיקוי המזל. הארי בעצם עושה ואומר דברים על פי איזושהי אינטואיציה. הוא יודע שבשביל להשיג את מבוקשו, עליו ללכת למקום מסויים, לעשות או לומר דברים מסויימים.

הסיטואציה מבדרת למדי, ופעולות שחלקן נראות חסרות הגיון, מתבררות בדיוק כפעולות הנכונות בשביל להביא להארי את מבוקשו.

מה שהטריד אותי זה הבחירה של רולינג לקרוא לשיקוי זה שיקוי מזל. אני לא חושב שמזל בכלל שיחק תפקיד פה. שיקוי האינטואיציה היה שם מתאים יותר לטעמי. הארי הרגיש בכל רגע, מה הדבר הנכון שעליו לעשות. בפועל, הוא כמובן היה יכול לעשות את כל מה שהוא עשה גם בלי לשתות את השיקוי.

על פי ויקיפדיה, ההגדרה למזל היא: "כינוי למאורעות המתרחשים באופן אקראי, מבלי שלאדם תהיה שליטה על התרחשותם.". המאורעות של הפרק ממש לא התרחשו באופן אקראי, הארי עשה משהו, והתגובות של הסובבים אותו היו הגיוניות בהחלט. גם אם הארי היה עושה את אותן פעולות מבלי לשתות, עדיין התגובות של הסובבים אותו היו זהות.

דמבלדור

למרות שמישהי סיפרה לי שדמבלדור ימות, המוות בא לי בהפתעה גמורה. כשהיא סיפרה לי על כך, הייתי בטוח שזה יהיה רק לקראת סוף הספר השביעי. במשך שישה ספרים רולינג הצליחה לגרום לי להאמין שדמבלדור הוא כל-יכול, ובטח אחד שלא טועה לעולם. למרות שבספר הוא אומר בפרוש שהוא גם טועה לפעמים, תמיד איכשהו יש הרגשה שמי שטועה זה הארי, ובסוף הספר נבין בדיוק למה דמבלדור עשה מה שעשה, ולא כמו שהארי חשב שצריך.

אני לקחתי את המוות של דמבלדור קשה. אני כל הזמן חיכיתי שיתברר בעצם שהוא לא מת, אבל בשלב מסויים אתה מבין שזה לא יגיע.

יש לי הרגשה שבסוף יתברר שדמבלדור עדיין לא טעה, אבל יכול להיות שזו רק משאלת לב.

סנייפ, וניחוש בקשר לספר הבא (נא לא להתייחס לניחוש בתגובות)

כפי שכתבתי, יש לי הרגשה שיש הסבר אחר למה שנראה כמו הטעות האיומה של דמבלדור, כשהאמין במשך כל השנים לסנייפ. במשך כל הספרים תמיד הייתי בעד סנייפ (מלבד הרמיוני, הוא הדמות האהובה עליי) וכמה שהארי חשד בו, ידעתי שבסוף יתברר שסנייפ בסדר (אני לא יכול להאשים אותו שהוא לא מת על פוטר). הספר הזה נפתח כשרולינג מראה לנו שחור על גבי לבן-צהבהב, שסנייפ בצד של הרעים. היא אפילו מראה לנו שהוא כבול בנדר שאם יפר אותו ימות, אבל עדיין היה לי ברור שאם דמבלדור אומר שהכל בסדר, אז סנייפ לא יעשה שום דבר רע.

ברגע הראשון אחרי הרצח של דמבלדור, הייתי בטוח שיצאתי אידיוט. הייתי בטוח שהצליחו לסובב אותי, וסנייפ באמת עבד על דמבלדור. ככל שחשבתי על זה יותר המחשבות שלי חזרו בעצם למה שהיו לפני כן. דמבלדור עדיין צודק תמיד, וסנייפ עדיין בצד של הטובים.

מה שנראה לי שיתברר, זה שדמבלדור גרם לסנייפ להישבע בנדר כובל שיעשה הכל בשביל לשמור על הארי פוטר (בעקבות זה שגרם לרצח של הוריו). דמבלדור היה מוכן אפילו למות למען מטרה זו. זה שסנייפ רצח אותו, מאפשר לו לגרום לוולדמורט להאמין לחלוטין שהוא בצד שלו. התפתחות זו תעזור בסופו של דבר להארי לגבור על וולדמורט.