לפני קצת יותר משבוע פנו אליי מערוץ 10 בבקשה לכתוב ביקורת על הסרט "לבד מול כולם", דוקו של מיקי חיימוביץ' בנושא חרם על ילדים, שישודר ביום ראשון הקרוב. אודי מהערוץ שלח לי דיסק עם הסרט, אבל בדומה לתשלומי הארנונה שלי, הדיסק לא הגיע מעולם.

מקריאה של הביקורת בבלוג של אורי צציק (אצלו הדואר עושה את העבודה) אני מבין שאחת מהמסקנות מצפייה בתוכנית היא שאין לבעיה זו באמת פתרון. מהניסיון האישי שלי בנושא, אומנם נתקלתי בתופעה (על פי No-Angel הסרט טוען שאחד מתוך שלושה ילדים עובר חרם) אבל הפתרון הגיע מהילדים עצמם.

אני בדרך כלל לא כותב על דברים אישיים בבלוג הזה. הבלוג האישי שלי נסגר לפני כמה שנים, ואין לי כוונה לחזור לשם. הפעם אני אכתוב על משהו שאני הייתי חלק ממנו, אבל בהחלט לא מרכזי מידי. החלטתי לכתוב על זה כי אני חושב שילדים יכולים ללמוד מזה על דרך טובה לפתור מצבים כאלה.

עד כמה שאני זוכר, אצלנו בבי"ס יסודי היה חרם על ילד מסויים רק פעם אחת (לפחות אצל הבנים, כי אין לי מושג מה קרה אצל הבנות במשך הבי"ס היסודי). ברמת גן אין חטיבות ביניים, שזה אומר שבי"ס יסודי הוא מכיתה א' עד ח'. באופן כללי אני מאמין שזה דבר נכון לעשות, כי הילד צריך לעבור פחות שינויים, וממשיך עם החברים שלו עוד שנתיים. כנראה שלשיטה זו יש גם בעיות, כי גם ההתנהגות של הילדים נשארת פחות בוגרת.

החרם המדובר היה בכיתה ז'. הילד המוחרם היה סוג של חנון, אחד שקצת התקשה להתחבר עם ילדים אחרים. הוא היה אחד כזה שאוהב להראות לאחרים כמה הוא חכם, אבל מרוב ניסיונות, אתה לא חושב שהוא באמת כל כך חכם, ובדרך כלל זה סתם היה גורם לאנשים להתרחק ממנו. היו לו את החבר'ה שלו, שרובם גרו באזור שלו. החבר'ה שלי ואני היינו סבבה עם החבר'ה האלה בזמן שעות הבי"ס, אבל אחרי בי"ס היה ברור שאנחנו היינו סוג של קבוצה והם סוג של קבוצה. גם עם הילד הזה היינו בסדר.

אני זוכר עד היום, שבוקר בהיר אחד באו אליי והודיעו לי שעושים חרם על אותו ילד. מה קרה? למה? מה עשה?

"סתם, כי הוא מעצבן.".

מי שבעיקר הובילו את הרעיון לחרם היו דווקא החבר'ה שלו. אני לא מדבר על "המופרעים" של הכיתה, אלא על ילדים טובים בסה"כ, כאלה שבקלות היו יכולים להיות החברים הכי טובים שלי.

אני ושני החברים הכי טובים שלי דנו בנושא, והגענו למסקנה שלא נשתף פעולה עם החרם.

הייתה לנו כבר היסטוריה של חוסר שיתוף פעולה עם הכיתה. כשכל הכיתה הלכו לצופים (ואח"כ לשומר הצעיר) אנחנו החלטנו שאנחנו מעדיפים לשחק כדורגל וכדורסל במקום (הרבה ילדים פרשו והצטרפו אלינו). כשכל הכיתה התפלגה לשתי קבוצות (חבורות) גדולות שהתכסחו אחת בשנייה, אנחנו הקמנו חבורה אנטי-חבורתית (רק שלושתנו), שבזמן קצר גרמה לכך שהחבורות האחרות התפרקו.

אני לא בטוח למה, אבל שלושתנו היינו ילדים שכולם רצו להיות בחברתם. חבר אחד שלי היה ידוע כתלמיד הכי טוב (/חכם) בכיתה, והשני היה הכי טוב בכדורגל בכיתה (וגם הוא היה תלמיד מאוד טוב). אני הייתי סתם ממוצע. לא היינו מ"המקובלים" של הכיתה, אבל אפילו הם עשו הרבה בשביל להתחבר איתנו.

אני מאמין שבשלב זה בחיינו (אחרי שבע שנות בי"ס יסודי) הבנו כבר שיש לנו כוח. ידענו שמה שלא נעשה, עדיין לא נפגע חברתית, ואולי גם נוכל לגרום לשינוי.

החרם על אותו ילד היה באמת גדול מלבד שלושתנו אף אחד לא דיבר איתו, אבל הוא הסתיים תוך מספר ימים בודדים. אין לי ספק שהחרם הופסק מהר למדי בזכות זה שהילדים האחרים ראו שאנחנו לא משתפים איתם פעולה.

בתיכון אני כבר לא הייתי כל כך בקשר עם הילד הזה, וממה ששמעתי הוא עדיין לא התחבר יותר מידי עם אחרים. הדבר האחרון ששמעתי עליו זה שהוא היה קצין בצבא (אני חושב שבקרבי, אבל אני לא בטוח). לפני כמה חודשים ראיתי תמונה שלו בפייסבוק, והוא שידר בה הרבה בטחון עצמי, מה שלא היה בתקופה שאני הכרתי אותו.

עם שני החברים שלי גם איבדתי קשר במשך השנים. אני מאוד מצטער על זה.