היום בבוקר הייתי בעוד מפגש בלוגרים של ערוץ 10. הנושא הפעם היה לרדת בגדול, והמיקום היה במלון קראון פלזה סיטי סנטר הממוקם במגדל המרובע במגדלי עזריאלי.

קיבלתי את ההזמנה בתחילת השבוע, והיה כתוב בה לבוא עם בגדי ספורט. באמת שהתלבטתי רבות אם להגיע. מצד אחד מדובר בתוכנית שלא ממש יצא לי לראות באופן קבוע, וגם הייתי די בטוח שנעשה איזו פעילות אירובית בחדר כושר (כי לא נראה לי הגיוני שנשחק כדורסל בתוך הבניין המרובע של עזריאלי). מצד שני, ההזמנה הזאת נפלה עליי בזמן מאוד מסויים – השבוע הראשון אחרי החגים.

השבוע הראשון אחרי החגים

הבלוג הזה הוא לא בלוג אישי. לא כזה שאני מספר על דברים שקורים לי בחיים ביומיום (קם, עובד, רואה טלוויזיה והולך לישון... חיים מרתקים!), אבל הפעם אני חושב שיש איזשהו קשר בין מפגש הבלוגרים הזה למה שקורה איתי.

לפני כמה חודשים עברתי לגבעתיים, לא רחוק מעזריאלי (עוד סיבה להגיע למפגש). בערך לפני כשנה, כשגרתי בצפון הישן בתל אביב, הברך שלי התחילה לעשות לי בעיות. הסיפור הזה הרס לי רצף יפה של ריצות מסביב לירקון (בין הנמל לאיילון). אני חושב שהדבר שהכי אהבתי בלגור בתל אביב היה הריצות בירקון, וכשעברתי לגבעתיים ידעתי שזה משהו שעלול להיות חסר לי. הבעיות בברך גרמו לי לחשוב שגם ככה אני לא רץ, כך שאולי זה לא יהיה כל כך בעייתי אם אתרחק מהירקון.

שבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן לנסות לחזור לרוץ. אחרי מספר ימים של חופש, שאכלתי בהם ממש הרבה, עליתי על המשקל בשביל לגלות שאני נמצא עכשיו בשיא המשקל שלי. בכלל בשנה האחרונה עליתי במשקל בצורה די משמעותית. אני יודע שאני עדיין נחשב לאדם רזה, אבל בתור אחד שתמיד היה הכי רזה שיש, לא נעים לי לראות איזו כרס קטנה, ובכלל לא נעים לי להרגיש פדלאה.

הנוהל שלי בתל אביב היה שהלכתי עד לירקון (סוג של חימום), רצתי, ואז חזרתי ברגל הביתה (סוג של שחרור). ממבט ראשון במפה, חשבתי לעצמי שפארק הירקון (מזרחית לאיילון) נמצא רק כשני קילומטרים מהבית החדש שלי בגבעתיים, כך שלא אמורות להיות לי בעיות מיוחדות לשחזר את הנוהל של ללכת ברגל לפארק. ביום ראשון החלטתי ללכת לבדוק מה הולך שם בפארק הירקון. הלכתי עד לגבול הדרומי של הפארק (הגבול עם רמת גן) והתברר לי שכל הסיפור הזה של ללכת לפארק הולך להיות טיפה יותר מסובך ממה שחשבתי. מתברר שהחלק הדרומי של הפארק הוא ממש טבע. כשחשבתי על פארק הירקון, חשבתי על מדשאות, עצים, ושבילים מוארים. בחלק הדרומי יש עצים ודשא, אבל הם לא נראים כמו בפארקים שנמצאים באמצע גוש דן, אלא ממש כמו בטבע, ועוד בלי תאורה (...סססאמק אלי ישי הזה עם השעון חורף שלו). אחרי שקצת הסתובבתי שם ברחובות, החלטתי לוותר וחזרתי הביתה (סה"כ 8 ק"מ הליכה).

ביום שלישי החלטתי לנסות שוב. הפעם התכוננתי מראש, ולפני שהלכתי לפארק, ישבתי הרבה זמן עם המפות של גוגל, ותכננתי מסלולי כניסה לפארק, וגם סימנתי לעצמי מסלולים פוטנציאלים לריצה. הרעיון היה להגיע לפארק, ולראות איך המסלולים האלה נראים במציאות, כך שאם ארוץ בהם, אוכל אחר כך לבדוק בגוגל מה המרחק שרצתי. נכנסתי לפארק באזור לא סלול וחשוך לחלוטין. השעה הייתה בסביבות שמונה, כך שעדיין היה נראה לי סביר להסתובב בחורשות חשוכות. אחרי דרך לא קצרה, הגעתי לאזור של האגם, האזור שבו רציתי לבדוק את המסלולים הפוטנציאלים. החלטתי לפנות צפונה ולנסות לעשות את אחד מהמסלולים עם כיוון השעון. בשלב מסויים הבנתי שבעצם לא עשיתי את המסלול שתכננתי, והחלטתי לנסות לעשות אותו נגד כיוון השעון. המסלול החדש היה ארוך מהצפוי, והיה לי ברור שהשבילים של הפארק הובילו אותי למסלול אחר לגמרי. בסוף השביל פשוט נגמר, ומצאתי את עצמי בהדר יוסף. ניסיתי לחזור בדרך אחרת, אבל הגעתי שוב לשביל שהוביל אותי להדר יוסף, רק שהפעם הלכתי בכיוון ההפוך. מפה לשם מצאתי את עצמי מתברבר בפארק, עד שהחלטתי לחזור הביתה – שוב דרך אותם אזורים חשוכים, רק שהפעם היה כבר יותר מאוחר.

כבר הלכתי פעם מתל אביב לקרית אונו, אבל עד יום שלישי האחרון, 18 ק"מ עוד לא יצא לי ללכת.

יש פה הרבה מסלולים שעשיתי הלוך וחזור

המלון, הקיק-בוקסינג והאוכל

ההזמנה למפגש בלוגרים הייתה נראית לי המשך ישיר לרצון הכללי לחזור לפעילות ספורטיבית. ההליכה עד לעזריאלי, החסוֹת שיאכילו אותנו (בכל זאת הנושא הוא לרדת בגדול), ההליכון שבחדר הכושר שהחבר'ה של ערוץ 10 בטח מתכננים בשבילנו, וההליכה חזרה הביתה. לא רע בשביל שישי בבוקר.

הגעתי לקומה 11 במגדל המרובע (לא היה יותר נכון לקרוא לו "המגדל עם הבסיס הריבועי"?), והופנתי לחדר עם שולחן גדול ומרובע (כן, כן...) שעליו הייתה ארוחת הבוקר. ברגע שראיתי מה יש לאכול, הבנתי שטעיתי לגמרי בקשר למה שחשבתי שיהיה במפגש הזה. ארוחת הבוקר הייתה פשוט מעולה! היו מלא דברים, והכל היה מאוד טעים. הבעיה הייתה שכל הזמן חשבתי על זה שמתוכננת לנו איזו פעילות ספורט כלשהי, ולא הייתי בטוח שכדאי לאכול יותר מידי. היה קשה להתאפק, ואכלתי די הרבה.

אחרי האוכל דיבר איתנו מנהל המלון. הוא הראה לנו מצגת עם כל הדברים שיש במלון, את היתרונות שלו, וכמה הכל נפלא ונהדר. בכלל הייתה הרגשה שהמלון מאוד משקיע, ובאמת הכל היה מצויין מבחינת האוכל והשירות שקיבלנו. אני לא יודע איך זה מרגיש לאורח במלון, אבל יש לי הרגשה שגם האורחים מרוצים. אני משער שהמלון הוא חדש יחסית, כי הבניין (לא משנה מאיזו גיאומטריה) הוא חדש למדי (אתם בטח זוכרים שבמשך שנים היו רק שני מגדלי עזריאלי) ויכול להיות שבגלל זה הם כל כך משתדלים. אם המלון רוצה להצליח הוא חייב להמשיך בדרך זו. ברגע שמתחילים לחשוב איפה לחסוך, אולי מרוויחים כמה שקלים, אבל בסופו של דבר יוצאים מופסדים. נכון לעכשיו הכל שם היה ממש מתוקתק.

הפעילות הספורטיבית לא הייתה חדר כושר, אלא שיעור קצר בקיק-בוקסינג/אירובי עם מוטי חטואשוילי (משתתף מהעונה השנייה של לרדת בגדול, וזה שנעשו עליו עוד סרטים בהמשך). הבחור מלא אנרגיה, ואני לא מת על הדברים האלה, אז אני מודה שקצת רימיתי ולא באמת התאמצתי. מלבד זה שנזכרתי עד כמה הגפיים השמאליות שלי מוגבלות, עד כמה אין לי קואורדינציה, ועד כמה אני לא גמיש, כל הסיפור הזה לא היה קשה מידי. זה כמובן גרם לי להצטער שלא אכלתי יותר מארוחת הבוקר המצויינת.

לשמחתי גם ארוחת הצהריים הייתה מצויינת. היה מבחר מאוד גדול, והכל היה מאוד טעים. אחרי שבשבוע שעבר הייתי צריך לאכול את האוכל המצ'וקמק שהכנתי לעצמי, ואחרי שנים של האוכל בחדר האוכל אצלי בעבודה, הארוחה הזאת בהחלט הייתה אחת מהארוחות הצהריים הטעימות שיצא לי לאכול בזמן האחרון.

יאיר קרני והימים שבאמת רצתי

עוד מישהו להרצה לנו היה יאיר קרני, שהוא מומחה בתזונה לספורטאים והשתתף בלרדת בגדול בתור יועץ (שמופיע גם בתוכנית עצמה), אבל הוא מגדיר את עצמו בדיוק כפי שאני זכרתי אותו – כ"רץ למרחקים ארוכים".

בגיל 5 עברתי עם משפחתי לקיבוץ העוגן, וגרנו שם 3 שנים. לקיבוץ הזה היה קטע כזה שהיו בו הרבה אנשים שרצו (אז זה היה הרבה פחות טרנדי מהיום), וגם גר בקיבוץ אלוף הארץ במרתון (היום הבנתי שהוא היה אלוף הארץ גם בהרבה מרחקים אחרים). אני לא יודע מה קדם למה. אם קרני גרם לכך שהרבה אנשים היו רצים בקיבוץ הזה, או שהרבה אנשים רצו שם ובגלל זה קרני הצליח כל כך בתחום.

כל הסיפור הזה של הריצות, היה מאוד מדבק, וגם אני נדבקתי בזה אי שם בכיתה א'. יום אחד אבא שלי סיפר לי שבדיוק שכן שלנו יצא לריצה, והוא אמר לי מה המסלול שהוא רץ בו. התלהבתי ואמרתי לו שגם אני רוצה. מאותו יום, כל יום רצתי ארבעה קילומטר, כאשר אבא שלי רוכב לידי על אופנים (בכל זאת ילד קטן רץ לבד על הכביש מחוץ לתחומי הקיבוץ). באותה תקופה הייתי ממש סוג של פורסט גאמפ, הייתי כל הזמן רץ, ולעולם לא הייתי מתעייף.

בכיתה ג' עברתי לרמת גן והכל השתנה. פתאום היה פחות נוח לרוץ, גיליתי את מכשיר הטלוויזיה, ועם הזמן איבדתי את כישרון הריצה שלי.

קרני דיבר איתנו על זה שבעונה הזאת יהיה דגש מיוחד על כך שהמתמודדים לא רק ירזו, אלא גם יעשו את זה בצורה בריאה. הוא גם הסביר לנו על דיאטות (כדאי לכם לשתות הרבה מים, חלב, קפה ולאכול איזה פלפל חריף שקר כלשהו). הייתה שם איזו בלוגרית (מצטער שאני לא יודע את השם) שממש נשמע שהיא מבינה בדיאטות, והיא טענה שהשיטה של קרני גורמת לכך שאנשים משקיעים את כל חייהם בזה, ובכך הם בעצם חייבים לעזוב את העבודה. אין לי מושג בנושא, אז אני רק כותב את זה שתדעו שלא כולם מרוצים מהשיטה שלו (לשיפוטכם).

מוטי חטואשוילי

בסוף היום מוטי סיפר לנו את הסיפור שלו מהרגע שהגיע לתוכנית ועד היום. אני חושב שכבר כתבתי על זה בבלוג מתישהו – אני ממש אוהב כשמישהו יודע לספר סיפור. לפעמים סיפור יכול להיות מעניין בתאוריה, אבל אם מישהו לא מספר אותו טוב, אז הוא ישעמם אותך למוות. מוטי יודע לספר את הסיפור שלו בצורה מרגשת ומעניינת. נראה לי שהוא סיפר את הסיפור כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר יודע איפה צריך לשים דגש, איפה לזרוק בדיחה.

מבלי להכנס לכל הסיפור (אתם יכולים לראות חלק ממנו בסרט על מוטי) אני שמחתי לשמוע שהוא נוגע לא רק לאנשים עם בעיות השמנה, אלא גם לכל אלה ששואפים להיות מפורסמים. יש היום יותר מידי כאלה, ועזבו את זה שזו כבר מכת מדינה – זה ממש פוגע בליהוק של הישרדות (מי שקורא פה קבוע, יודע למה אני מתכוון).

לרדת בגדול

ראינו את הפרק הראשון עד רגע לפני השקילות (שקובעות מי מודח), והיה נחמד מאוד (יש מספר ליהוקים מוצלחים). החידוש לעונה הזאת הוא שהפעם יהיו זוגות, כך שבטח יהיו הרבה ריבים בין חברים, זוגות נשואים, אחים וכד'. נראה לי שיש פוטנציאל שהעונה הזאת תהיה מוצלחת יותר מהרגיל.

אישית, אני מעולם לא ממש הבנתי את הקונספט של התוכנית. יש הדחות סטייל הישרדות, אבל מצד שני כל אחד יכול לזכות, גם אם הוא מודח. בכלל, למה שבתחרות להורדת משקל, ידיחו מישהו רק בגלל שהוא לא נחמד?.. השאלה היא האם אפשר היה לעשות תוכנית ריאלטי שתהיה מעניינת גם ללא הדחות.

מרוב ריאלטי שאני רואה, שמתי לב שאני כבר לא מסוגל לראות פרק מבלי להעיר כל כמה רגעים "הקטע הזה מבויים" או "הטסטה הזאת ניתנה בכלל על ארוע אחר". לא בטוח שאנשים ישמחו לראות איתי טלוויזיה. עוד משהו שכנראה לא היה אמור להטריד אותי, אבל הוא הטריד אותי, היה שכמעט ולא הראו לנו בכלל את אחד הזוגות (האקסים), ואני לא בטוח אם זה אומר שהם יודחו בקרוב.

תודה לערוץ 10. היה אחלה אירוע.

לסיום

תכננתי ללכת לפארק אחרי המפגש, לראות אולי אצליח למצוא את עצמי ואת המסלולים בפארק הזה באור יום, אבל בסוף לא היה לי חשק וכוח.

נכון לעכשיו אין לי כניסה נורמאלית לפארק ואין לי מסלול ריצה.