בפוסט הבא מוזכרת מישהי. גם אם אתם יודעים מי זאת, אני מבקש לא לציין את שמה בתגובות, או אפילו לרמוז מי היא.

אנשים מגדרים אותי כבלוגר, כנראה מהסיבה הפשוטה שיש לי בלוג. הגיוני. יצא לי להכיר מספר בלוגרים בחיים שלי, ומלבד זה שיש לנו בלוג, לא חושב שהיו לי מאפיינים אחרים שיש בדרך כלל לבלוגרים. אין לי אלפי חברים בפייסבוק (אפילו לא מאה), אין לי סמארטפון (שוקל לקנות), אני לא עושה "לייק" לדברים מסחריים (מלבד ערוץ טלוויזיה מסויים, שרציתי להגיב לתמונה שלי ששמו שם). תאמינו או לא, אבל שאר האנשים שמוגדרים כבלוגרים, מחזיקים בכל הטוּב הזה.

לא כולם יודעים, אבל אני טוקבקיסט. אני חתיכת טוקבקיסט. אני פשוט מת על הדבר הזה. אני יכול להגיב ברצינות, אני יכול לצחוק, אני יכול להגיב רק בשביל להרגיז אנשים אחרים. אני מוצא את עצמי נכנס לכתבות רק בגלל שאני יודע שהטוקבקים יהיו מוצלחים. אני אוהב לגלות שכמעט תמיד הטוקבקים שלי מודגשים (באתרים שיש אופציה כזו).

את הבלוג הראשון שלי התחלתי לכתוב לפני שמונה שנים. אחת הסיבות העיקריות לפתיחת הבלוג הייתה המורה שלי לספרות. כתבתי על זה באחד מהפוסטים הראשונים באותו בלוג, שבניגוד לבלוג הזה, היה בלוג שכתבתי בו כמעט ורק על דברים אישיים מהחיים שלי. את הבלוג ההוא כתבתי בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול לכתוב. הפופולאריות הגדולה שלו עזרה לי בזה.

לתגובות יש הרבה כוח. הכתבות נעלמות מהעמוד הראשי אחרי כמה שעות (או פחות) אבל מה שאתם כותבים נשאר שם ומחכה לאותו אחד שבטעות יגיע לשם עוד כמה ימים, חודשים או שנים. נראה שאת ההשפעה הגדולה של הטוקבקים כבר קלטו בהרבה גופים, ולכן יש הרבה תגובות שחשודות שנכתבו על ידי טוקבקיסטים בתשלום. תסתכלו פעם בתגובות על כתבה כלשהי על ציפי ליבני. יש שם איזה 90% תגובות סוּפר שליליות, ללא קשר לכתבה עצמה. זה תמיד קצת מוזר לאור התוצאות של הבחירות האחרונות.

המורה שלי לספרות שנאה אותי. הרבה ילדים חושבים שיש איזה מורֶה ששונא אותם. עזבו שטויות, המורה הזאת באמת שנאה אותי. היא לימדה אותי גם מקצוע שנקרא "הבעה והבנת הנקרא" ולא הייתה מוכנה להגיש אותי לבגרות. אחרי שבמשך כל השנה לא עברתי את ה- 40, היא טענה שאין סיכוי בעולם שאעבור את המבחן. אמא שלי התקשרה אליה להתחנן שתגיש אותי, ובסוף, אחרי שגרמה לאמא שלי לבכות, היא נתנה לי 55. אני לא זוכר בדיוק, אבל קיבלתי בסוף משהו כמו 85.

לא כל התגובות זהות. אין לי בעיה לרדת על שחקן כדורסל שהתחמק מלשחק בנבחרת, אבל חודש אח"כ לשבח אותו על הביצועים שלו ב- NBA (אם היה על מה). אין לי בעיה לקרוא לשחקנית טניס לוזרית כשהיא מפסידה ל- 7 בעולם, אבל להפוך אותה ל"מלכה" אחרי שהיא מנצחת את מקום 143 בעולם. הדבר שהכי חשבו לי בתגובות שלי, זה שהן יגררו תגובות אחרות. בניגוד לבלוג הזה, שממש קשה למצוא אנשים שמוכנים להגיב, בטוקבקים קל לסחוט כאלה. דוגמא שבזמנו "צילמתי" הייתה בעקבות עלייתה של שחר פאר לשמינית הגמר בטורניר במדריד. הגבתי לתגובה הראשונה ב-ynet (זו התגובה היחידה שלי. כל השאר לא שלי, למרות שהשתמשו בשמי). אני מודה שלא הייתי תמים כשהשתמשתי ב"פרה", אבל בטח שלא ציפיתי לכל התגובות בהמשך.

בחופש שבין ט' ל- י' המורה לספרות נתנה לנו לקרוא את "התפסן בשדה השיפון". קראתי אותו פעמיים בחופש הזה (ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים. גם באנגלית). בתחילת השנה היינו צריכים להגיש עבודה, כדי להוכיח שקראנו את הספר. בין היתר היינו צריכים לכתוב איזה קטע הכי אהבנו בספר. כל הכיתה כתבו שהם הכי אהבו את המפגש בין הולדן לאחותו פיבי. אני הייתי היחיד שבחר קטע אחר. אני בחרתי את הקטע שהולדן פוגש את המורֶה שלו להיסטוריה. קטע מאוד מצחיק שמופיע ממש בתחילת הספר. המורה שלי התעקשה שלא קראתי את הספר, וזה שבחרתי קטע מתחילת הספר רק מוכיח את זה.

בשנים האחרונות, המורה של לספרות, כבר לא מורה. היא הפכה להיות סופרת. עד כמה שאני יודע, היא הפכה להיות סופרת מצליחה. אני נתקל מדי פעם בכתבות עליה בכל מיני מקומות. אני אף פעם לא מגיב. בתמונות שמופיעות בכתבות היא תמיד נראית בדיוק כמו שנראתה אז. ככה זה ששכבת איפור עצומה, מסתירה את הפנים האמיתיות.

מוזר שהיא בחרה ב"תפסן". היו מורות שבחרו ב"בעל זבוב". היא בחרה ספר שחלק מאוד מרכזי בו הוא הסלידה של הולדן מאנשים מזוייפים. נראה לי שהיא כל כך מזוייפת, שהיא בחרה ספר שאדם מזוייף צריך לא לאהוב, ובכך היא ניסתה להסתיר את הזיוף שלה. היה הרבה יותר הגיוני אם היא הייתה בוחרת ב"בעל זבוב". קל לדמיין את כל החנפנים וחנפניות של הכיתה נצמדים אליה (ומקבלים את ה-100 שלהם), ואני גם בטוח שלא היו לה בעיות לרצוח ילדים כמוני.

לאחרונה נתקלתי בכתבה שהיא כתבה לאתר מסויים. בתחתית היו מעט תגובות, וכולן משבחות את כתיבתה הנהדרת, ואת אופיה המדהים. רציתי להתפוצץ. אני משתדל לא לשנוא אנשים, אבל זה לא תמיד בשליטה. התחלתי לכתוב. כבר ראיתי בראשי איך הטוקבק הזה ישפיע על העתיד. נזכרתי באותן ביקורות שליליות שיצא לי לקרוא על ספרים באמזון, ואיך זה גרם לי לא להיות בטוח שכדאי לי לקנות ספרים מסויימים. כשמתחילים לכתוב, לא תמיד יודעים לאן זה ילך, ולפעמים זה מתפתח לכיוונים עצומים שלא חשבתם שתגיעו אליהם. התגובה שכתבתי הייתה רעה, רעה אבל מתוחכמת. מתוחכמת כל כך, שאף אחד לא היה יכול לדמיין שאני לא באמת קראתי איזשהו ספר של אותה סופרת. מתוחכמת כל כך שמי שהיה קורא את התגובות, היה חושד שאת שאר התגובות הסופרת כתבה לעצמה, ורק התגובה שלי היא האמיתית.

כשסיימתי לכתוב את התגובה, לחצתי על ה-X שבפינה. לא יכולתי לשלוח את מה שכתבתי. זה נוגד את מה שאני מאמין בו.

מדוע לא החליקה את הפתק מתחת לדלת? הוא תהה. מדוע לא קיפלה אותו? הוא נראה כמו פתק אחר שהיתה יכולה להשאיר לו, כמו, אתה מוכן לנסות לתקן את המקוש השבור? או אני אחזור עוד מעט, אל תדאג. זה היה כל כך מוזר בעיניו שפתק שונה כל כך – הייתי חייבת לעשות את זה בשביל עצמי – יכול להיראות בדיוק אותו דבר: פשוט, יומיומי, כלום.

הוא סלד מלשמור אותו, אבל גם סלד מלהשמיד אותו. אז הוא ניסה לאבד אותו. הוא השאיר אותו ליד הפמוטים מזילי השעווה, הניח אותו בין המצות בכל פסח, הפיל אותו ללא השגחה בין ניירות מקומטים על שולחן העבודה המבולגן שלו, וקיווה שהוא לא יהיה שם כשיחזור. אבל הוא תמיד היה שם. הוא ניסה לעסות אותו אל מחוץ לכיסו בזמן שישב על ספסל מול המזרקה של בתולת הים השרועה, אבל כשהכניס את ידו לכיס כדי להוציא את המטפחת, הפתק היה שם. הוא החביא אותו כסימנייה בתוך אחד הרומנים השנואים עליו ביותר, אבל הפתק הופיע כעבור כמה ימים בין דפיו של אחד הספרים המערביים שרק הוא בכל השטעטל קרא.

מתוך "הכול מואר" מאת ג'ונתן ספרן פויר. תרגם מאנגלית: אסף גברון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן

לפני מספר שבועות קראתי את הספר 'הכול מואר' (Everything is Illuminated) של ג'ונתן ספרן פויר (Jonathan Safran Foer). היו לי בעיות עם הספר, אבל בסה"כ מאוד נהנתי. ביום השואה ראיתי שהסרט ('הכל מואר' בלי ו') שנעשה על פי הספר משודר באחד מערוצי הסרטים והחלטתי לראות אותו.

בזמן הקריאה של הספר ידעתי על קיומו של הסרט, ואני זוכר שדמיינתי איך הסרט צריך להיראות. הספר מחולק לשלושה חלקים – עלילות תרחימברוד, המכתבים של אלכס לג'ונתן ומסע החיפוש של השלושה (ארבעה עם הכלבה). החלק המרכזי בספר הוא על תרחימברוד, וברור שהוא החלק שהכי קשה להפוך לסרט, ובטוח שיהיו הרבה בעיות מבחינת הדברים שאפשר להראות בסרט, אבל עדיין דמיינתי איך זה יראה. אני חושב שהדבר שכל הזמן צץ לי בראש הייתה הסצנה הראשונה והמצויינת מהסרט הנהדר 'יהודי טוב' (A Serious Man) של האחים כהן (סצנה ביידיש). להפתעתי הסרט 'הכל מואר' התעלם לחלוטין מכל החלק הזה, ובעצם כלל רק את מסע החיפוש אחר אוגוסטין.

הסרט מתחיל מאוד דומה לספר, אבל מסתיים אחרת לגמרי. אני מתקשה להבין למה הסוף שונה כל כך. לקחו את הספר ושינו את הסוף לפחות מוצלח.

בסוף הסרט ממש הייתי מבולבל. בגלל שהספר עדיין היה לי בראש, היה לי ממש קשה להבין מה קורה. ציפיתי לדברים מסויימים, אבל פתאום הכל היה שונה. ברגע שהסרט הסתיים, רָצְתי למחשב לבדוק אם באמת הדברים הלכו אחרת, או שאולי בכלל לא הבנתי את מה שקרה בסרט. אולי אפילו יותר גרוע – לא הבנתי את מה שקראתי בספר. כרגיל, האתר הראשון שגוגל נתן לי היה ויקיפדיה בעברית. על הספר כמעט ולא כתוב כלום, ועל הסרט כתוב הרבה יותר. הסעיף שעניין אותי היה "הבדלים בין הסרט לבין הרומן", ולצערי ברור שמי שכתב אותו לא קרא את הספר, אלא הסתפק בלתרגם חלק מהסעיפים הכתובים בערך המקביל באנגלית. הוא תרגם את הסעיפים שנראו לו משמעותיים, אבל פיספס שניים שבאמת משמעותיים – מיהי אוגוסטין ומה מקצועו של ג'ונתן.

בתחילת הסרט האבא של אלכס אומר שג'ונפן ס' פור (“Jonfen S Fur”) רוצה לכתוב ספר על תרחיברוד.

בשלב מתקדם יותר בסרט, בזמן שהם במכונית, רואים את ג'ונתן מוציא מין יומן וכותב בו משהו. אלכס שיושב בכיסא שליד הנהג פונה אליו, והשיחה הבאה מתקיימת:

  אלכס:  אבא בישר לי שאתה כותב ספר על מסע זה. אתה סופר?

  ג'ונתן:  לא.

  אלכס:  אז מה זה?

  ג'ונתן:  זה קטלוג.

  אלכס:  קטלוג... קטלוג...

  ג'ונתן:  אני לא יודע למה אמרו לך את זה. אני לא סופר. אני כותב, אבל אני יותר אספן, בעצם.

  אלכס:  ומה אתה אוסף?

  ג'ונתן:  דברים. דברים משפחתיים.

  אלכס:  זאת קריירה טובה, כן?

  ג'ונתן:  לא, זאת לא קריירה. זה רק עיסוק שלי.

  אלכס:  למה?

  ג'ונתן:  לא יודע. למה אנשים עוסקים בעיסוקים?... זה פשוט עיסוק.

  אלכס:  אני מבין... גם אני נהנה לכתוב, אבל אני מרגיש שנולדתי להיות רואה חשבון.

כפי שכתוב ברשימת ההבדלים בויקיפדיה באנגלית, בניגוד לספר שבו אלכס קורא לג'ונתן "הגיבור", בסרט הוא קורא לו "האספן". חוץ מזה מתייחסים לשיחה הזאת, וכותבים שג'ונתן ממעיט בערכו כסופר (Jonathan plays down being a writer in the film) אבל קשה באמת להבין את זה מהשיחה הזאת. לדעתי, מי שרואה את הסרט, ומפספס את זה שבתחילתו כתוב שלהסרט מבוסס על ספר של ג'ונתן ספרן פויר, לא יחשוד שג'ונתן הוא בכלל זה שכותב את כל זה.

אחרי שלאורך כל הסרט שמענו את אלכס מספר את הסיפור, וראינו את שמות הפרקים נכתבים בסגנון הדיבור האוקראיני שלו, אנחנו גם רואים שאלכס שולח לג'ונתן את כל מה שכתב – בתור ספר שנקרא:

EVERYTHING IS ILLUMINATED

BY

ALEXANDER PERCHOV

בספר כל הטריקים האלה הרבה יותר מתוחכמים.

פויר נהנה לשחק עם הזמנים, ומלבד זה שהוא כל פעם כותב על זמן שונה, הוא גם מקפיץ את הדמויות שלו לזמנים אחרים. קטע מאוד יפה היה כשברוד (הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של פויר שנולדה ב-1791) רואה תמונה שצולמה ב-1943. היא גם רואה טקסט שנכתב על האונס שתעבור בהמשך.

הטריק הזה של הזמן פועל גם על אלכס, שקורא ביומן של ג'ונתן על דברים שיקרו לו בעתיד.

קראתי כמה דפים ביומן שלו. חלק מהסצינות היו כמו זאת. חלק היו שונות מאוד. חלק קרו מזמן בהיסטוריה וחלק עדיין לא קרו בכלל. הבנתי מה הוא עושה כשהוא כותב ככה.

אפשר להבין מהקטע הזה שפויר רוצה להדגיש שאלכס הוא בעצם דמות שהמציא, וכל מה שאלכס כותב זה הוא בעצמו כתב. אפשר גם ללכת לכיוון שאלכס, שקרא את זה, הבין מה ג'ונתן חושב שהוא צריך לעשות בהמשך, ויישם את זה בזכות ג'ונתן.

הספר כתוב בשני סגנונות כל כך שונים, שיש רגעים שבאמת מרגישים כאילו שני אנשים שונים כתבו אותו. פויר משחק עם הטריק הזה לאורך כל הספר. בפרקים שאלכס כותב, קורה הרבה שאלכס כותב הערות שמיועדות לג'ונתן בלבד, ושהוא מבקש שלא יפרסם אותם. משפטים כמו

בבקשה, ג'ונתן, אני מפציר בך שלעולם לא תציג את זה לנפש אדם. אני לא יודע למה אני כותב את זה כאן.

מופיעים מספר פעמים בספר. בסופו של דבר ג'ונתן יוצא חרא, ומפרסם את כל מה שאלכס כותב, וגם משאיר את כל השגיאות שלו. הוא חושב שזה טוב לספר, אבל לא אכפת לו מבקשותיו של זה שחושב שהוא חבר שלו.

השיא מגיע כאשר אלכס כותב לג'ונתן את המשפט הבא:

אולי אני אוכל להמשיך לסייע אותך כשתכתוב עוד. אבל אל תהיה במצוקה. אני לא אדרוש ששמי יהיה על העטיפה. אתה יכול להעמיד פנים שזה רק שלך.

פויר (אם הוא באמת זה שכתב את הספר) נותן פה את האופציה שאלכס ויתר על הזכויות שלו בכתיבה. לנו, בתור אנשים שנוטים להאמין למה שאנחנו קוראים על עטיפות של ספרים, ברור שזה משחק, אבל תתארו לכם שאולי באמת קיים איזה אלכס אחד, שכתב חצי ספר, ולא רואה אגורה מרב המכר הזה.

בסרט כל זה לא קורה, אבל עדיין יש המשכיות למשחק הזה. אלכס שולח לג'ונתן את הספר שהוא כתב, ובסרט מראים לנו רק את החלק של אלכס מכל הספר. בהמשך ג'ונתן יוסיף את החלק שלו לספר (אם הוא לא גנב אותו ממישהו אחר), ישאיר את השם שאלכס נתן לספר, אבל יקח קרדיט על כולו.

לפני כמה שנים כשהייתי סטודנט לתואר שני, הלכתי עם חבר לבורגראנץ' במרכז המסחרי ברחוב ברודצקי ברמת אביב. אחרי הפסקת הצהריים, החלטנו להכנס לחנות הקומיקס החדשה שפתחו שם. זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שנכנסתי לחנות קומיקס. אחרי שהסתכלתי קצת מסביבי שאלתי את המוכר אם יש לו קומיקסים שהם לא על גיבורי-על. המוכר שהיה נראה בדיוק כמו שהייתי מדמיין מוכר קומיקס (נו, אתם יודעים), הסתכל עליי במבט מזלזל שכולו אומר 'אני לא מאמין שעוד פעם נכנסו אליי אנשים שלא מבינים כלום בקומיקס', וענה לי "לא".

אין לי מושג בקומיקס. כשהייתי ילד יצא לי לקרוא במספר חוברות עם גיבורי-על. אני לא זוכר בדיוק, אבל נדמה לי שקראתי בסופרמן, ספיידרמן וטרזן. מה שכן, היו לי את כל הספרים של אסטריקס שיצאו בתרגום לעברית. הספרים של אסטריקס היו הספרים האהובים עליי כשהייתי ילד. קראתי את כל אחד מהספרים עשרות פעמים, ואני נהנה לקרוא אותם עד היום מדי פעם. מתישהו בבי"ס יסודי הלוויתי את הספרים לחברים, ונוצר אצלנו בכיתה טירוף אסטריקס, כשמלא ילדים קנו את הספרים והחליפו אחד עם השני.

היו גם הרבה חוברות עם כל מיני סיפורי קומיקס קצרים. הייתי מנוי לחוברת קומיקס של דיסני, זבנג במעריב לנוער, וכשהייתי גדול יותר אמא שלי הייתה מביאה לי חוברות קומיקס מארה"ב (בעיקר חוברות MAD). אי שם בתיכון אמא שלי הביאה חוברת עם סיפורי קומיקס רציניים למבוגרים. אני זוכר שממש התלהבתי מהחוברת הזו, כנראה בעיקר בגלל שהיו שם מספר בחורות ערומות.

לפני זמן לא רב למדתי שיש דבר כזה שנקרא 'רומן גרפי'. למדתי את זה מאיזה טוקבקיסט זועם שתקף טוקבקיסט אחר על זה שהוא קרא 'קומיקס' למשהו שברור שהוא 'רומן גרפי'. קצת אחרי זה חבר שלי הביא לי ספר שקנה בארה"ב שנקרא 'Watchmen' ('השומרים'). אחרי שקראתי שניים-שלושה פרקים מהספר, נשברתי והחלטתי לוותר עליו. במקום לקרוא, ראיתי עם אותו חבר את הסרט שיצא על פי אותו ספר. גם מהסרט לא נהנתי מידי.

ביום השואה האחרון פרסמו בוואלה את העמודים הראשונים מהספר השני של 'מאוס' שיצא עם הראשון בעברית באותו הזמן. 'מאוס' הם שני ספרי קומיקס של ארט ספיגלמן. אני לא קורא לזה 'רומן גרפי', כי לפי מה שספיגלמן אמר בראיון ב'7 לילות' הוא חושב על המושג הזה בדיוק מה שאני חשבתי על אותו טוקבקיסט שהכיר לי את המושג ("זה נראה לי כמו ניסיון מזויף להשיג מכובדות."). מספר ימים אחרי שהתלהבתי מאותו קטע בוואלה, החלטתי להכנס לחנות הספרים שבמקרה עברתי לידה. במרכז החנות ראיתי את שני הספרים, ובלי יותר מידי מחשבה קניתי אותם.

אני חושב שקניתי את הספרים בגלל שילוב של מספר דברים. גם הקטע שקראתי בוואלה היה טוב, גם רציתי לקרוא קומיקס שהוא לא על גיבורי-על בשביל לראות שבאמת יש דבר כזה, וגם בגלל שתמיד הרגשתי אשם בזה שאני לא מתעניין מספיק בשואה.

'מאוס' הם שני ספרים, אבל הם בעצם כמו ספר אחד, כי הספר השני הוא המשך ישיר של הראשון. הספר מספר על ארט ספיגלמן שמחליט לעשות ספר קומיקס על אבא שלו, ולאדק ספיגלמן, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר קופץ בין הזמנים, בין השיחות של ארט וולאדק לבין הסיפור האישי של ולאדק כפי שהוא מספר אותו. לדעתי ארט לא ניסה לעשות ספר היסטורי שיראה איך היה בשואה, הספר הוא תרגום מצוייר של ארט לאיך שולאדק מספר את הסיפור. אין שם שחור ולבן, יש שם פולנים רעים ופולנים טובים, יש שם יהודים נחמדים ויהודים חארות. אני חושב שאחד מהדברים החשובים שנאמר שם, זה שלאו דווקא היהודים הטובים ניצלו בשואה, ושמי שניצל הוא לא יותר מיוחד ממי שלא. ולאדק ניצל בגלל שילוב של מזל ושל האופי הספציפי שלו, אופי שבימים רגילים יראה להרבה אנשים כאופי מעצבן.

ארט ספיגלמן משתמש בפורמט של הקומיקס בצורה מושלמת. אני לא נתקלתי בניצול כל כך טוב של הפורמט הזה לפני כן. אם הספר היה נכתב כספר רגיל או כסרט מצוייר למשל, הוא לא היה מתקרב ברמתו לספר הקומיקס. קשה לי להסביר את זה, אבל אביא פה דוגמא אחת מתוך הספר, כשארט מדבר עם אשתו על הרצון לעשות את הקומיקס ועל הבעיתיות בפורמט. אני מקווה שתבינו את הרעיון.

אני יודע שזה נשמע ממש מבאס לקרוא על השואה, אבל אני ממש נהנתי. אחד מהספרים הטובים שקראתי.