לפני כשבוע הייתי במפגש בלוגרים של אורנג' טיים. כשהזמינו אותי, לא הייתי בטוח שאגיע. היה כתוב משהו על הקרנה של 'ממזרים חסרי כבוד', ומכיוון שכבר ראיתי אותו בעבר, וגם בגלל שלא הייתי בטוח שיש לי חשק לשבת עם כל מיני אנשים שאני לא מכיר – חשבתי לוותר על החוויה. שיניתי את דעתי, כשהבנתי שגם מאיה תהיה שם. פתאום נזכרתי כמה אהבתי את הסרט. האמת, שאני חושב שמדובר בסרט הטוב של השנה, אבל אני לא קובע מי יזכה באוסקר, כך שמה זה משנה.

פינקו אותנו – אפילו פינקו אותנו מידי. קייטרינג מעולה (אני אגיד לא להמבורגרים קטנים?), כיבודים מגניבים (קבוקים ובירה) ומתנות שוות (גרגירי קקאו או משהו שאני לא מבין בו). מלבד הסרט עצמו, הייתה לנו גם הרצאה על הסרט, וגם הסבירו לנו מה זה אורנג' טיים.

אני חושב שיש בעיה למפרסמים שהם לא תמיד מבינים את הצופים. כשאני רואה פרסומות, אני לא שם לב לפרטים קטנים. אם אני רואה פרסומת לאורנג' שמראים בה קטעים מסרט זה או אחר, אני מבין שאפשר להוריד את הסרט לסלולר – ומן הסתם רק ילדים מתלהבים עושים את זה. מתברר שכל הסיפור הזה של האורנג' טיים זה בכלל אתר שממנו אפשר להוריד סרטים תמורת כסף (משהו סטייל VOD). אני לא מבין גדול בתחום (כפי שניתן לראות) אז אני לא יודע אם המחירים שלהם באמת הכי שווים (ביחס למקורות אחרים שניתן להוריד סרטים באופן חוקי). הם לוקחים 14.89 לסרטים חדשים ו- 9.89 לישנים.

ההצדקה לפוסט הזה היא שנקבעה תחרות בין הבלוגרים. כל בלוגר צריך להמליץ על שלושה סרטים מתוך כל הסרטים שבאתר, וזה שהכי הרבה אנשים יאהבו את הסרטים שבחר, יזכה בפרס שווה (אעדכן אתכם כשאגלה איפה מצביעים). אני לא באמת מאמין שאזכה (בטח יש כאלה עם יותר קוראים ממני) אז לא אנסה לבחור בסרטים שאחשוב שאנשים אחרים יצביעו עבורם. בתור אחד מהעובדים המפורסמים ביותר שהיו אי פעם לבלוקבסטר ("היי, זה ההוא מבלוקבסטר!"), אחד עם ניסיון של ארבע שנים בהמלצות על סרטים ("לא ראיתי, אבל ההורים שלי אהבו.") – ברור שההמלצות שלי הן הנכונות ביותר.

לא אבחר את הסרטים האהובים עליי. אני מאמין שכולכם ראיתם אותם כבר, וזה יאבד את כל הרעיון של "להמליץ על סרטים". אם אתם צעירים או שסתם במקרה קרה ופספסתם, ולא צפיתם בטרילוגיה של בחזרה לעתיד או פורסט גאמפ, אז עזבו עכשיו את הבלוג המטופש הזה, ותצפו בסרטים  האלה עכשיו (ביי ביי). גם אם לא ראיתם את הטרילוגיה של הסנדק, שדה החלומות, הניצוץ, ממזרים חסרי כבוד, המופע של טרומן, מת לחיות ותקלה מופלאה, תמצאו לכם זמן, תארגנו לכם את הסרטים (דרך אורנג' או בכל דרך אחרת) ותראו אותם. יש אצל אורנג' עוד הרבה סרטים ובטח שכחתי כמה טובים אחרים, אז אל תתעצבנו על מידי בתגובות בסגנון "איך לא המלצת על שוטרת אינטימית?!".

בחרתי שלושה סרטים שחשבתי שיש סיכוי שאנשים פיספסו אותם מסיבה כלשהי.

מישהו לרוץ איתו

בעבר כבר כתבתי על הסרט הזה, אבל נראה לי שזו הזדמנות טובה לכתוב עליו שוב. אתמול שמעתי על התאונה שעברה בר בלפר (הלוואי שתחלים ויהיה לכל זה סוף טוב), שהכרתי את שמה משידורי גל"צ, אבל גיליתי שגם מדובר בשחקנית הראשית באחד מהסרטים הישראלים שיותר אהבתי (יש כאלה הרבה בשנים האחרונות). ראיתי את הסרט כמה שנים לאחר שקראתי את הספר, ונראה לי שנהנתי משניהם באותה מידה. הסרט עם קצב מהיר, עצוב, מצחיק, מותח ובעיקר מעניין. אני מכיר אנשים שפוסלים מראש סרטים ישראלים, ולדעתי זה ממש חבל, כי היום סרטים ברמה מאוד גבוהה – מישהו לרוץ איתו הוא אחד כזה.

עיר האלוהים

ראיתי את הסרט לראשונה אצל חבר שלי, בדירה של אבא שלו, שקנה מספר חודשים לפני-כן טלוויזיה 50 אינץ'. יחסית לטלוויזיות היום, הטלוויזיה הזו לא משוכללת מידי, אבל אז זו הייתה הטלוויזיה הכי שווה שראיתי. חבר שלישי היה אחראי להביא סרט די-וי-די מהמכונה, והוא הביא את הסרט הזה. אני זוכר שממש התבאסתי כששמעתי שהוא הביא סרט מברזיל. אני יושב מול טלוויזיה כזו שווה ואני צריך לצפות באיזו דרמה משעממת דוברת פורטוגזית.

תוך כמה דקות היה לי כבר ברור שטעיתי לגמרי. מהר מאוד הייתי מרותק למסך. עיר האלוהים הוא אחד מהסרטים הטובים שראיתי, מהסרטים האלה שאתה לא רוצה שיסתיימו.

קונטקט

אני פשוט מת על הסרטים שרוברט זמקיס ביים (ראו את שני הסרטים הראשונים המוזכרים בפוסט הזה). כשזמקיס מביים, הוא דואג שהכל יהיה מדוייק לגמרי – הוא לא מפספס כלום. קונטקט לא יוצא דופן מהבחינה הזו. כמו הסרטים האחרים, גם הוא פשוט "מושלם". תוסיפו לזה עלילה מעניינת, ותקבלו סרט מעולה. אני יודע שיש אנשים שלא מתחברים לסרט, אבל מי שכן מתחבר, יתחבר אליו חזק – ואני בטוח שיהפוך לאחד מהאהובים עליו.

בפוסט הזה יש ספויילרים, וזה נראה לי טיפשי להזהיר אתכם בכל פעם שיש אחד. אם לא אכפת לכם, אז תקראו בסבבה. אם זה מפריע לכם, אתם יכולים לקרוא רק את הקטעים על הספרים/סרטים שאתם מכירים. השמות של הספרים/סרטים מודגשים, וגם יש תמונות, כך שיהיה לכם קשה לפספס.

יש לי חוק שכל סרט שיוצא על פי ספר שקראתי, אני חייב לראות אותו. החוק פועל רק לכיוון אחד: אם אני רואה סרט על פי ספר, אני לא חייב לקרוא את הספר. לראות סרט זה הרבה יותר קל מלקרוא ספר. אני מאמין שהפעם היחידה שאעבור על החוק הזה יהיה כשמישהו יעשה סרט על התפסן בשדה השיפון. עוד לא קם האידיוט שעשה את זה, אבל אני מחרים את הסרט הזה מראש.

ספרים שלא אהבתי, אבל בכל זאת ראיתי את הסרטים: "אני לא מאמין שקבעתי לעצמי את החוק המפגר הזה"

החוק הזה שלי יכול להיות בעייתי לפעמים. יש ספרים שלמרות שלא אהבתי אותם, בכל זאת ראיתי את הסרטים.

אתם בטח זוכרים את הטירוף שהיה סביב צופן דה וינצ'י. גם אני כמו כל שאר העולם קראתי את הספר. הספר עצמו היה ממכר למדי. פרקים קצרים, שתמיד מסתיימים במתח, וגורמים לך להמשיך לקרוא. זה שסיימתי אותו בפחות מיומיים (זמן מאוד קצר עבורי) מוכיח שבהחלט התמכרתי לקריאה. אבל אז הגיע הסוף. הספר הסתיים, ופתאום הבנתי שקראתי קישקוש בלבוש. כל מה שהסופר דן בראון עושה, זה לשפוך מידע שהוא קרא בכל מיני מאמרים, או סתם בויקיפדיה. כבר בשלב מוקדם של הקריאה זה התחיל לצוץ. אני זוכר שיש קטע שהגיבור, רוברט לנגדון, נוסע במונית למוזיאון הלובר. בזמן שהנהג מקשקש לו על המוזיאון, לנגדון חושב על כך שיש 666 שמשות שמרכיבות את הפרמידה. אנשים לא באמת חושבים על דברים כאלה בזמן שהם מדברים עם נהגי מוניות, אבל דן בראון פשוט אוהב להשוויץ במידע שהוא מצא באינטרנט. אגב, עכשיו בדקתי מה כתוב בנושא זה בויקיפדיה, ומתברר שבראון לא בודק מספיק לעומק את המידע שהוא כותב בספריו. כל הסיפור הזה של ה-666 שמשות הוא סתם אגדה אורבנית.

חוק זה חוק, אז למרות שלא הלכתי לקולנוע לראות את הסרט, עדיין לקחתי את ה-DVD. זה היה אפילו יותר גרוע מהספר. בספר לפחות הייתי במתח, אבל בסרט לא הצליחו אפילו לעשות את זה. החלק הנחמד בספר היה פתרון החידות, אבל מכיוון שבסרט לא ניתן להעביר את המחשבות של לנגדון, אי אפשר להבין איך החידות נפתרו. הסרט הוא פשוט רצף של חידות, שבכל פעם אנחנו רואים את טום הנקס חושב וחושב, ואז הוא פשוט אומר "אני יודע את התשובה", ובכך עובר לנקודה הבאה, ולחידה הבאה.

מסיבה לא ברורה, התחלתי לקרוא את מלאכים ושדים מיד לאחר שסיימתי את צופן דה וינצ'י. אחרי כחמישים עמודים, נפל לי האסימון והבנתי שאני לא יודע מה אני עושה. הספר היה בדיוק אותו דבר כמו הקודם (אני יודע שכרונולוגית זה הפוך) רק שהבחורה התחלפה, ובמקום צרפת העלילה מתרחשת באיטליה. לא חזרתי לקרוא את הספר, ועכשיו אני לא יודע אם החוק שלי עובד לגבי ספרים שלא סיימתי לקרוא.

כשהיית ילד התחלתי לקרוא את שר הטבעות. זה היה אחרי שסיימתי לקרוא את ההוביט שממש אהבתי. אני כבר לא זוכר באיזה שלב הפסקתי לקרוא, אבל אני זוכר שזה פשוט שעמם אותי נורא. היו לי מחשבות לנסות לקרוא את הספרים שוב, אבל פשוט אין לי חשק. אני יודע שהם אמורים להיות ממש טובים, אבל אני חושב שמה שסגר את הסיפור היו שלושת הסרטים. הסרטים הזכירו לי למה אני לא רוצה לקרוא את הספרים. משלוש שעות כפול שלושה סרטים, יוצא שבע שעות של אנשים רצים, ועוד שעתיים של קרבות. אני לא יודע איך זה יוצא בספרים, אבל מי הבמאי "הגאון" שהכניס את כל הסיפור הזה עם העצים המדברים לסרט. בכל פעם שהעצים האלה הופיעו על המסך, ממש היה אפשר לשמוע את כל בית הקולנוע נאנח ביחד ומתלונן "אוי לא, עוד פעם העצים המשעממים האלה...".

ספרים שאהבתי, אבל לא אהבתי את הסרטים: "איך לעזאזל הם הצליחו לחרבש את זה?!"

אני בנאדם שמבין שסרט זה לא ספר, ולכן לא צריך שכל דבר בספר יופיע בסרט. יש דברים שלא עוברים טוב בקולנוע, ולכן עדיף לשנות אותם, או לוותר עליהם. סרט יכול להיות טוב בפני עצמו, גם אם הוא מדלג פה ושם על דברים שהיו בספר. נדירים המקרים בהם אני מתלונן על זה שהסרט פיספס מלא דברים שהיו בספר, וזה גרם לכך שהסרט היה לא טוב.

הסרט הראשון בסדרת הארי פוטר היה סרט כזה. את הסרט ראיתי אחרי שכבר קראתי כמה ספרים בסדרה, והכרתי טוב את כל מה שמתרחש בעולם הקוסמים. אני לא חושב שמי שראה את הסרט הראשון ולא קרא את שום ספר בסדרה, היה מסוגל להבין משהו ממה שהוא ראה. הסרט היה מורכב מרצף של התרחשויות שלא כל כך מתחברות, ואני די בטוח שאותו אדם מסכן יצא מהקולנוע ואמר לעצמו "וואו, מה זה השטיות האלה, ולמה כל העולם קורא את הספרים המפגרים האלה?". בגלל שקראתי את הספר, הייתי מסוגל לחבר ולהבין את מה שקרה בסרט, אבל היה לי ברור שהוא עשוי בצורה איומה.

סרטים שגרמו לי לוותר על קריאת הספר: "אני אסתפק בזה"

בקטגוריה זו יש סרטים טובים ורעים. לפעמים אתה פשוט מבין את העקרון, ומוותר על קריאת הספר, ולפעמים הסרט כל כך לא מוצלח, שלמרות שברור לך שהספר יהיה טוב יותר, אתה עדיין מעדיף לוותר.

זוכרים את אותו מסכן שראה את הארי פוטר בלי לקרוא את הספר, אז לא מזמן אני הייתי אותו המסכן שראה את הסרט מצפן הזהב מבלי לקרוא אף אחד מהספרים בסדרה. אני בטוח שאנשים שקראו את הספרים הבינו מה קורה בסרט, אבל אני בטוח שאף אחד אחר לא הבין. מי שעשה את הסרט ניסה לדחוס המון פרטים ודמויות שמופיעות בספרים, אבל הוא שכח להתחשב בכל אלה שלא מכירים את הפרטים האלה. העלילה רצה בסרט במהירות מטורפת, והדמויות מופיעות ונעלמות במהירות גבוהה אף יותר. כשהגיבורה, ליירה בלאקווה, מוצאת את עצמה על ספינה עם כל מיני אנשים מבוגרים זרים, היא פוגשת בלילה איזו מכשפה. המכשפה לא מדברת יותר מידי, ורק שואלת את ליירה "האם את יודעת עם מי מהאנשים בספינה יצאתי?", וליירה נעזרת במצפן בכדי לענות תשובה נכונה. המכשפה עפה לה, וחוזרת בסוף הסרט בכדי להלחם ברעים. אין מצב שמישהו מסוגל להבין מי זאת המכשפה הזאת ואיך היא קשורה למשהו בסרט. בהמשך ליירה הקטנה פוגשת את ההוא שמספר את הסיפור בסרט ביג לבובסקי (לא רק את אותו השחקן, אלא ממש את אותה הדמות). היא מדברת עם הבנאדם המפוקפק הזה בחופשיות, וסומכת עליו לחלוטין, גם כשהוא שולח אותה לדבר עם דוב קוטב אלכוהוליסט. עוד יותר מוזר שהוא מתייחס אליה כאל אדם מבוגר. תארו לעצמכם שילדה קטנה תבוא אליכם, ותאמר לכם שהיא רוצה שתעבדו בשבילה, נראה לכם הגיוני? אני משער שבספר יש איזשהו הסבר למה כל זה קורה, אבל בסרט זה לא ברור ואפילו בעייתי.

אני יודע שהגיוני לקרוא את הספר בשביל להבין את כל הדברים הלא ברורים בסרט, אבל זה באמת כבד עליי לקרוא ספר רק בשביל להשלים חוסרים. כבר מהסרט הבנתי שהרעים אמורים לייצג את הכנסייה (או את "הדת" באופן כללי), ואני מספיק מבוגר בשביל לא להתלהב ממסרים מסווים שכאלה.

את רודף העפיפונים הלכתי לראות במטרה לחסוך לעצמי את הקריאה. וזה עבד! אני לא חושב שמי שרואה את הסרט צריך או רוצה לקרוא את הספר. אני באמת לא מוצא סיבה שאקרא ספר, כשאני מבין את הרעיון מאחורי הסיפור, אני יודע את הסוף, והעלילה הייתה עשוייה מספיק טוב בשביל שלא ארגיש שיש משהו שמתפספס לי בגלל שאני קראתי את הספר. אני די בטוח שנהנתי מהסרט יותר מאלה שראו אותו אחרי שקראו את הספר.

ספרים שגרמו לי לרצות לראות את הסרט, ולא התאכזבתי: "אחלה סרט! גם הספר סבבה"

בפעם השנייה שעשיתי מילואים שמרתי על איזה מבנה באיזה בסיס. את המילואים האלה ניצלתי בעיקר בשביל לקרוא מלא ספרים שאיזו מישהי שעבדה איתי, המליצה לי עליהם. רוב הספרים היו לא משהו, אבל את מישהו לרוץ איתו ממש אהבתי. ספר מעולה עם קצב טוב, ודמויות שקל לך להתחבר אליהן. הסרט מצליח לשמור על כל אלה. מלבד הקצב והדמויות, יש גם הומור ודרמה שעשויים טוב. יצא לי גם לראות גרסה מורחבת של הסרט (שהפך בעצם למיני סדרה) אבל היא בעצם הייתה ההוכחה שסרט לא צריך לשמור על כל פרטי-הפרטים של הספר, ורוב הדברים שנוספו למיני סדרה זו, שלא הופיעו בסרט, היו מיותרים למדי, והורידו מעט מהקצב הטוב של הסרט.

לפני כמה ימים, כשהייתי אצל ההורים שלי, מצאתי את עצמי משועמם לאללה. חיפשתי איזה עיתון בשביל לקרוא משהו, אבל לא היה כלום, אז הסתכלתי בספריה. מצאתי שם את חמשת הספרים בסדרת פרידיין. הספרים האלה נכתבו בשנות השישים, אבל זכו לפופולאריות בארץ בשנות השמונים. מבט על העטיפות הכחולות עם הציורים המעט מוזרים, החזירו אותי בבת-אחת עשרים ומשהו שנים אחורה בזמן, ישר למיטה בחדר שלי ברמת-גן, כשקראתי את הספרים האלה, וכל הזמן הייתי מסתכל במפה שבתחילת הספר, בשביל לראות היכן טרן נמצא כעת. כשהתחלתי שוב לקרוא את הספר הראשון בסדרה (ספר השלושה) זה הרגיש לי מעט מוזר, ולא הבנתי כל כך מה הייתה ההתלהבות באותן שנים, אבל ככל שהתקדמתי, גיליתי שקל מאוד להתחבר לספר, והדמויות יותר מורכבות ממה שנראה בהתחלה.

אני אומנם רק האמצע הספר הראשון, אבל נראה לי שאמשיך ואסיים את כל החמישה. אני לא זוכר שום דבר מהעלילה, אבל בכל זאת הרשתי לעצמי לראות את הסרט קדרת הקסמים השחורה של דיסני שנעשה על פי שני הספרים הראשונים. אני חושב שמדובר בסרט האנימציה הכי פחות מוכר של דיסני. מלבד אותה הפעם שראיתי אותו כשיצא לקולנוע, אני לא חושב שראיתי אותו עד היום. בסה"כ מדובר באחלה סרט לילדים, אומנם העלילה קצת שיטחית, וקצב ההתרחשויות מזכיר את מצפן הזהב, אבל מכיוון שמדובר בסרט לילדים, זה מסתדר טוב. אגב, מתברר שמדובר בסרט המצוייר הראשון של דיסני שהיה מוגבל לגיל 13 ומעלה. אני חושב שזה בגלל שהוא מאוד אפלולי, ויתכן שמפחיד ילדים. אני צפיתי בו כשהייתי בן 9, ואני לא זוכר שפחדתי.

סרטים שהקשר שלהם לספר הוא מקרי לגמרי: "איזה קטע, גם פה יש סגן חזירן בשם טרן"

אז כפי שהבנתם, הסרט האחרון שצפיתי בו קדרת הקסמים השחורה, היה נחמד למדי. ניתן לומר שהוא מבוסס על ספר השלושה ועל היורה השחורה, אבל חוץ מזה שכל הדמויות שמופיעות בסרט היו גם בספר, וזה שהיורה השחורה עושה את אותה פעולה, כל העלילה שונה לגמרי. אני זוכר שעל תחילת הסרט, אמרתי לעצמי "הם עשו את זה טיפה שונה", ובהמשך הסרט כשלא הפסקתי לומר את המשפט הזה, הבנתי מתישהו שבעצם כל הסרט שונה מהספר (למרות שאני מזכיר שאני רק באמצע הראשון, ויכול להיות שעוד אגלה שיש עוד כמה נקודות דמיון בין הסרט לספרים).

הפעם השנייה שראיתי את אני, רובוט הייתה כשהייתי אצל ההורים. ראיתי את הסרט יחד עם אמא שלי באחד מערוצי הסרטים של הוט. אני זוכר שבסוף הסרט הייתה לי איזושהי בעיה עם העלילה, ולא הבנתי משהו (אני כבר לא זוכר מה), ואז אמא שלי אמרה לי שיש לנו את הספר בבית, ואולי אמצא שם את הפתרון. היא הביאה לי ספר עתיק (1970) שנקרא אנוכי, הרובוט מקריאת הספר התברר לי שהקשר היחיד בין הסרט לספר הוא שיש שלושה חוקים, ושיש כמה שמות מושתפים. הספר הוא בכלל אוסף של סיפורים קצרים על רובוטים מזמנים שונים (כל סיפור הוא עם רובוט חדש יותר מקודמו). בסיפורים, משהו בתיפקודם התקין של הרובוטים משתבש, והסיפור הוא סביב האנשים שמנסים להבין את הגורם לתקלה. הספר פשוט מצויין, ומלבד שמעניין לראות איך הסופר אייזק אסימוב ראה את העתיד בשנות ה-40, הוא גם מעניין בגלל שהוא מורכב מסוג של חידות ואתגרים שיש לאנשים שמנסים למצוא את התקלות של הרובוטים השונים.

סרטים שגרמו לי לרוץ לחנות הספרים: "אני חייב לקרוא את זה!"

אני חושב שזה היה בתקופה שבין התיכון לצבא, כשרוב הזמן לא עשיתי כלום מלבד לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב. באותה תקופה ערוץ 6 היה ערוץ הילדים במשך היום, אבל הפך לערוץ שנקרא "הצגה שנייה" בלילה. ערוץ עם סרטים שאמורים להיות איכותיים. בפועל לא היו יותר מידי דברים מעניינים בערוץ, אבל מדי פעם הוא הפתיע. באחד מאותם ערבים מצאתי את עצמי מזפזפ בין הערוצים, וכשהגעתי לערוץ 6, התחיל הסרט בעל זבוב. לא היה לי מושג על מה זה, אבל זכרתי ששמעתי ילדים מכיתות מקבילות שסיפרו שנתנו להם לקרוא את הספר (לנו נתנו את התפסן) . אומנם סיימתי כבר ללמוד (ואפילו בלי לעשות בגרות בספרות בגלל ההגרלה שהייתה) אבל עניין אותי לראות על מה נתנו להם לקרוא. הגרסה שהייתה היא הגרסה האמריקאית החדשה יותר (1990) (יותר מאוחר יצא לי לראות את הגרסה הבריטית (1963) שהייתה לא מוצלחת). לא תכננתי לראות את הסרט, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מרותק למסך. התחלתי את הסרט במצב של שכיבה על הגב, בהמשך כבר ישבתי בישיבה מזרחית קרוב לטלוויזיה, ובסצינה שבה ראלף בורח מכל הילדים האחרים, כבר עמדתי לחוץ כולי, תופס את הראש כלא מאמין למה שאני רואה.

למחרת בבוקר הלכתי לחנות הספרים לקנות את הספר. אני מבין את כל אלה שמתלוננים על כך שיש דברים בסרט ששונים מהספר, ושחסרים דברים (כמו למה קוראים לסרט "בעל זבוב"), אבל בתור אחד שראה את הסרט מבלי לדעת כלום על הספר, אני חושב שהסרט מעולה.

הורטון שומע מישהו הוא סרט שמיועד קודם כל לילדים, אבל הוא סרט מקסים ומהנה כל כך, שרגע אחרי שיצאתי מהקולנוע הנהדר בקניון איילון, רצתי עם החברה (לשעבר) לחנות הספרים הראשונה שמצאנו. היא חיפשה על מדף אחד, ואני על אחר. בשלב מסויים היא הלכה אל המוכרות שבקופה ליד הכניסה לחנות, ואני המשכתי לחפש. כשמצאתי את הספר סופסוף, רצתי לחברה שלי בשביל לומר לה שאין לה צורך לשאול את המוכרות כי מצאתי את הספר, אבל היא פשוט שילמה למוכרת, וקיבלה בתמורה ספר בתוך עטיפת מתנה. "קח, מתנה", היא חייכה. מתברר שהיא כבר מצאה את הספר, וקנתה לי אותו.

בספר יש סיפור נחמד, לא מתוחכם מידי, בסגנון הרגיל של דוקטור סוס. ספר מקסים להקריא לילדים שלכם, ואולי אפילו ישפר להם קצת את האנגלית. הסרט לקח את העלילה הבסיסית של הספר והפך אותה לקצת יותר, ואפילו הצליח לשמור על הקסם של דוקטור סוס.

הספר מתרכז במסר ש- A person’s a person, no matter how small , אבל בסרט כבר מרחיבים את זה לתאוריה שבעצם יש עולמות בגדלים שונים, ואולי בעצם היקום שלנו הוא רק פירור קטן שפיל שומר עליו שלא יפול. משהו בסגנון הגוּלה מסוף הסרט גברים בשחור.

הספרים:

התפסן בשדה השיפון / ג'. ד. סלינג'ר

צופן דה וינצ'י / דן בראון

מלאכים ושדים / דן בראון

שר הטבעות / ג'. ר. ר. טולקין (אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך)

ההוביט / ג'. ר. ר. טולקין

הארי פוטר / ג'יי. קיי. רולינג (אבן החכמים, חדר הסודות, האסיר מאזקבאן, גביע האש, מסדר עוף החול, הנסיך חצוי- הדם, אוצרות המוות)

חומריו האפלים / פיליפ פולמן (המצפן הזהוב, הסכין המעודן, משקפת הענבר)

רודף העפיפונים / חאלד חוסייני

מישהו לרוץ איתו / דויד גרוסמן

סדרת פרידיין / לויד אלכסנדר (ספר השלושה, היורה השחורה, טירת ליר, טרן הנודד, המלך העליון)

אנוכי, הרובוט / אייזק אסימוב

בעל זבוב / ויליאם גולדינג

הורטון שומע מישהו / דוקטור סוס

הסרטים:

צופן דה וינצ'י (2006)

מלאכים ושדים (2009)

שר הטבעות: אחוות הטבעת (2001)

שר הטבעות: שני הצריחים (2002)

שר הטבעות: שיבת המלך (2003)

הארי פוטר ואבן החכמים (2001)

מצפן הזהב (2007)

רודף העפיפונים (2007)

מישהו לרוץ איתו (2006)

קדרת הקסמים השחורה (1985)

אני, רובוט (2004)

בעל זבוב (1990)

בעל זבוב (1963)

הורטון שומע מישהו (2008)

גברים בשחור (1997)

לפני שאני מתחיל

היה לי יום מטורף. קמתי מוקדם בבוקר, בשביל שאוכל לצאת מהעבודה מוקדם. לקחתי מההורים את הכביסה הנקייה, וטסתי לבניין של ערוץ 10. אחרי המפגש עם נאור ציון, חזרתי הביתה. ניסיתי לתפוס שלושה אנשים בטלפון, אבל כולם לא ענו לי. הלכתי לרוץ בירקון. בדרך חזרה אכלתי פיצה אצל דלאל "הסובל". נראה לי שסכסכתי בינו לבין נאור, כי הוא התעצבן שנאור לא סיפר לו על ההקרנה של הפרק. כשהגעתי הביתה התברר שחבריי לא לגמרי מסננים אותי, וראיתי שלוש שיחות שלא נענו. חזרתי לאחד מהם. עשיתי קקי(!) והלכתי להתרחץ.

עכשיו אני פה. אני לא יודע מתי אסיים לכתוב את הפוסט, אבל אני לא רוצה לחכות למחר, כי זה יום הזיכרון, וזה עלול להגרר לכך שלא אכתוב את הפוסט הזה לעולם.

מסיבה לא ברורה, אני שומע עכשיו את ארז טל וקרן פלס בגל"צ. אני שונא אותה.

אני צריך לקום מחר לעבודה. לא יודע איך זה יצא לפועל, אבל כנראה שהחיים קשים.

הודעה על הישרדות

אני יודע שאלפי אנשים (יובל? מישהו?) מחכים לפוסט על הישרדות. לא יודע מתי אכתוב אותו. בארדו, לא קרה כלום בפרק, ויכול להיות שפשוט אכתוב עליו בקצרה בפוסט הבא על הישרדות.

אז איך הכל התחיל?

אם אני לא טועה, זה התחיל בפוסט של סיכום חצי העונה של הישרדות. אחרי שהוא פורסם באתר של הישרדות, איזה אודי מערוץ 10 פנה אליי במייל והציע לי להצטרף לאיזה מועדון בלוגרים. לא התלהבתי לשבת בין בני 17, אז הסברתי לו שאני לא מתלהב לשבת בין בני 17, והוא אמר לי שזה לא רק עם בני 17. מפה לשם הסכמתי לנסות.

עד כמה שאני מבין את הרעיון מאחורי כל הסיפור הזה, זה שערוץ 10 החליט לפנות לבלוגרים עם הרבה קוראים (יובל? מישהו?!), להזמין אותם להקרנות וכד', ובתקווה שהם יכתבו על המפגשים האלה, ויעלו את הרייטינג של הערוץ (אולי פשוט תשדרו לאנטנות?).

לשמחתי, האירוע הראשון שהזמינו אותי אליו היה מפגש עם נאור ציון, שאותו אני תמיד חיבבתי.

ההיסטוריה שלי עם נאור

אין כזו ממש. ראיתי אותו פעמיים בתל אביב. פעם באבן גבירול, ופעם בפיצוציה בבן יהודה. שמעון, חבר שלי, שנכנס בשביל לקנות דובוני גומי, מאוד התלהב לראות את נאור.

אהבתי כמעט את כל מה שעשה. "נופלים על הראש" או "סופר-בבר", הכל היה אחלה. המערכון שלו על סממית ביטן תמיד היה האהוב עליי. עד היום אני וחברים שלי מנסים לזהות פרחות סמויות.

מה הלך במפגש מלבד נאור?

ערוץ 10 מאוד השקיע. אוכל, מתנות, בלאגנים. החדר היה מלא בפוסטרים לכבוד האירוע, ואני חשבתי שלערוץ 10 יש בעיות בתקציב. אצלנו בעבודה מתקמצנים על דפי A4 ודיו, ומבקשים שנדפיס על דפים משומשים, אבל להם יש תקציבים לפוסטרים באיכות גבוהה.

קשה לי להגדיר את האוכלוסיה של הבלוגרים. היו שם מכל הגילאים, אבל באופן כללי אפשר לומר שכולם נראו די חננות. כל החיים שלי אני מוקף חננות (מקווה שאף אחד לא יעלב. אני לא חושב שלהיות חנון זה משהו לא טוב, וזו פשוט ההגדרה הכי טובה לרוב הגדול של האנשים שהיה בחדר), אבל עדיין הם היו שונים מאלה שאני רגיל. הרגיש לי שאין בחדר מהנדסים (החננות שאני רגיל אליהם בשנים האחרונות), אבל כן יש אנשים ממדעים מדוייקים, כאלה שלומדים מתמטיקה או פיזיקת המרחב. היו גם כאלה שנראה שלמדו, לומדים או ילמדו כל מיני מקצועות-שקר כאלה. יוּ נוֹ, תקשרות, קולנוע, יפנית של ימי הביניים, כל מיני מקצועות חרטא כאלה.

לא דיברתי עם יותר מידי אנשים. עם שני אלה שישבו משני צידי דיברתי קצת.

חוצמזה, להפתעתי הכרתי מישהו. אותו אודי מערוץ 10, זה פנה אליי בתחילת הסיפור. דיברנו לפני כן בטלפון, ידעתי את שמו, אבל לא עשיתי את הקישור. לפני הרבה שנים עבדנו ביחד בבלוקבסטר ברמת גן. צירוף מקרים נחמד.

ההקרנה המוקדמת לפרק "סכסכן במאפיה"

אין ספק שמדובר בפרק הטוב ביותר עד היום ב"חברים של נאור" (משתי העונות). אתם חייבים לצפות בו. הוא ישודר ב- 5 במאי, יום שלישי. אחד מהדברים היותר טובים שנראו על מסכי הטלוויזיה בארץ. אל תפספסו!

נאור ביקש לא לעשות ספויילרים, אז לא אעשה ממש. רק אספר באופן כללי, שבפרק הזה נאור מוצא את עצמו בין שני ראשי הפשע הגדולים בתל אביב, ומתבקש לסכסך בינהם.

הפרק מתבסס על הסרט "בעבור חופן דולרים", הראשון בטרילוגיית המערבונים של סרג'ו לאונה. אני אוהב את הטרילוגיה, אבל לטעמי הסרט הזה היה החלש ביותר מבין השלושה (בניגוד לכל טרילוגיה אחרת, כל סרט היה מוצלח יותר מקודמו). אני משער שנאור ציון בחר בעלילה של הסרט הזה כי היא הייתה הכי פשוטה/בסיסית, ומכיוון שהסיפור בפרק היה מורכב גם ככה בשביל פרק אחד (כפול) ניסיון לבסס אותו על סרט מורכב יותר היה בלתי אפשרי.

הסצינה האחרונה של הסרט הייתה דווקא לקוחה מהסרט השני שנקרא משום מה בעברית "הצלפים" (במקום השם המוצלח יותר "בעבור עוד כמה דולרים"). גם פה הבחירה קצת מוזרה, מכיוון שמבין שלוש סצינות הסיום בשלושת הסרטים, זו הייתה החלשה ביותר.

לאורך הפרק (ובעיקר בסופו) ניתן לשמוע את המוזיקה המצויינת מהסרטים. זה מאוד הוסיף לחוויה, ממש כמו שזה הוסיף לחוויה בצפייה בסרטים עצמם.

לאורך כל הפרק חיכיתי לראות את הצילומים המיוחדים מאותם מערבונים מפורסמים. בפעם הראשונה שזה קרה, זה היה לקראת סוף הפרק, כשנאור נוסע במכונית. בסצינת הסיום זה קרה שוב, אבל עדיין זה לא היה מושלם. אני כמובן מדבר על התקריבים שתמיד הופיעו בסרטים האלה. אותו זוּם על הפרצופים המזיעים, הדוחים והמגעילים של הדמויות. בפרק זה קרה מעט מידי, והפרצופים לא היו מזיעים מספיק. אני חושב שזה יכל להוסיף המון לפרק.

מלבד העלילה המעניינת והזורמת, הפרק היה מוצלח בגלל השחקנים המעולים שהיו בו. איציק כהן נתן הופעה מרשימה במיוחד. עמוס לביא היה גם מוצלח מאוד (אני תמיד אזכור אותו בתור המפקד בסדרה הטובה ביותר שנעשתה בארץ "תיק סגור").

ההפתעה הגדולה ביותר הייתה יניב אברג'יל, שחקן הכדורגל, שהיה לי קשה להאמין שזה הוא, כי הוא באמת היה מוצלח. אני אומנם כבר הרבה זמן לא מתעניין בכדורגל ישראלי, אבל אברג'יל כיכב בבית"ר ת"א כשהייתי האוהד שלהם (אי שם בתיכון). אני זוכר גם שהתברר לי שהוא לומד איתי בשכבה בבי"ס, אבל מכיוון שהוא כנראה מעולם לא הגיע לבי"ס, אף אחד לא ידע זאת, עד שזה הופיע בעיתון.

סיכום קצר של העונה השנייה

העונה הייתה פחות טובה מהקודמת. בעונה הראשונה לא אהבתי רק פרק אחד, ובעונה הזו אהבתי רק איזה שלושה. נוסף עוד חבר לחבורה, ויחד עם אמא של נאור, ועוד שחקן אורח (ליאור אשכנזי לדוגמא) זה הפך להיות קצת בעייתי, כשחבורה כל כך גדולה של דמויות הולכות ממקום למקום כל הזמן ביחד.

הדמיות יותר מידי שיטחיות. מלבד להסתובב כל הזמן עם נאור, הן פשוט לא עושות כלום. אף אחד לא עובד? אפילו דדי, היחיד שיש לו עבודה (טייס), מסתובב כמעט כל יום ברחובות תל אביב. אני יודע שבתי הקפה של תל אביב מלאים בסועדים כל בוקר, אבל עדיין רוב האנשים בעיר עובדים.

ההומור של כל הדמויות הוא ההומור של נאור ציון. זה מפריע בשיחות בינהם, שהרבה פעמים נשמעות כאילו חמישה נאור-ים מדברים זה עם זה. במפגש, נאור אמר שהוא לא ראה יותר מידי סיינפלד. אני חושב שחבל שהוא לא ראה, כי יכול להיות שהוא היה לומד כמה דברים. בסיינפלד יש ארבע דמויות שונות לחלוטין אחת מהשנייה, שבכל זאת מתחברות באופן מושלם. תארו לעצמכם איך הסדרה הייתה נראית אם קרימר, ג'ורג' ואיליין היו עושים כל הזמן את השטיקים וסוג הבדיחות של ג'רי? הסדרה לא הייתה מחזיקה יותר משתי עונות.

סיינפלד ולארי דייויד כתבו את הסדרה ביחד, ולדעתי זה מה שחסר לחברים של נאור. אם סיינפלד היה כותב את הסדרה לבד, היא הייתה מתמקדת רק בהומור שלו, זה שבמופעי הסטנד-אפ שלו, שאין ספק שהוא פחות מוצלח מהסדרה בהרבה.

אני יודע שאני מתלונן פה המון, אבל בסופו של דבר ראיתי את כל הפרקים עד היום, ואפילו השתדלתי לראות את השידורים החוזרים של העונה הראשונה, כך שברור שאני אוהב את הסדרה. אחת מהקומדיות היותר מוצלחות שנעשו בארץ, וחבל שלא עושים יותר כאלה.

השיחה עם נאור

נאור ציון היה ממש אחלה. מצחיק, קליל, ודיבר איתנו בגובה העיניים. לא הופתעתי מזה. ידעתי שאחבב אותו, מבלי להכיר אותו.

בסוף שאלו אותו שאלות, אבל לא הקשו עליו יותר מידי. מכיוון שאף אחד לא ביקר את הסדרה או את הפרק, העדפתי שלא לשאול כלום, כי הייתי יוצא האיש הלא נחמד. השאלה הלא שלילית היחידה שחשבתי לשאול (וויתרתי) היא "כמה עולה ויאגרה?". לפי הפרק מדובר בכדור יקר במיוחד, וזה די הפליא אותי.

בסוף הערב פניתי אליו,

"נאור, היה אחלה פרק. תודה רבה."

"תודה רבה", הוא לחץ לי את היד.

"היה ממש נחמד."

"איך קוראים לך?", הוא הסתכל על המדבקה שהודבקה לי, "אה, גל."

"נעים מאוד.", חייכתי.

"אתה לא היית פה בפעם הקודמת?"

"חשבתי שיהיו פיצות, אז באתי."

הוא צחק.

"לא נורא, אני אסתפק בקקטוס."

האמת, שהשלוש שורות האחרונות לא באמת התרחשו, אבל זה יותר מוצלח מהתשובה האמיתית שלי, "כן, זו פעם ראשונה שלי פה.".

(הפוסט מכיל ספויילרים)

הסרט 'ביוולף' זכה להרבה ביקורות שליליות. לטעמי רובן אינן מוצדקות. אני אפילו מוכן לומר בפה מלא שאני ממש אוהב את הסרט. אתמול ראיתי את הסרט בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה לפני יותר משנה בקולנוע.

בדרך כלל כשאני רוצה לראות מה אנשים חושבים על סרט מסויים, אני בודק את הביקורות באתר IMDB, ובאתר הישראלי עין הדג. הסרט הזה זכה להרבה ביקורות שליליות בשני האתרים. הביקורות הן לרוב על העלילה השיטחית, הלא תואמת למקור, האישיות המטופשת של ביוולף, ואפילו על האנימציה.

אני לא קראתי את המקור. הכי הרבה שעשיתי זה לקרוא עליו בויקיפדיה. אוקיי, אז במקור ביוולף כורת את ידו של גרנדל בידיים חשופות, עורף את ראשה של האמא בעזרת החרב של אונפרת', והורג את הדרקון. בסרט הדברים אומנם נראים אחרת, אבל מי שמתלונן על כך שאין התאמה בין המקור לסרט, פשוט לא הבין את הסרט.

הרעיון של הסרט הוא הרבה יותר עמוק מפשוט לספר על מעשיי הגבורה של ביוולף כפי שהם כתובים במקור. מבחינת הסרט, אותו טקסט שאתם קוראים לו "המקור", הוא רק הסיפור שנכתב על מה שבאמת קרה.

אחרי שביוולף כורת לגרנדל את היד בעזרת הדלת, השירים והסיפורים שסופרו הם על כך שהוא עשה את זה בידיים חשופות. בסרט מראים זאת, ואפילו מדגישים זאת בעזרת הצגה שמתרחשת כמה שנים אחר-כך, עוד בימי חייו. ביוולף לא הורג את האמא, ואפילו לא קרוב לכך, ובטח לא בעזרת החרב המתפוררת של אונפרת', אבל זה הסיפור שהוא מספר, ולכן זה הסיפור שיזכר לדורות הבאים, הסיפור שנכתב באותו "מקור".

ביוולף הוא לא באמת דמות הגיבור המטופשת, זה שהוא נשמע כמו סילווסטר סטאלון שצועק “I am the law" זה רק בגלל שכך הוא אמור להתנהג בשביל להפוך למי שהוא. הוא צועק בכל רגע "אני ביוולף", "אני גיבור", "אני בלתי מנוצח", או כל שטות אחרת, זה רק המשחק שלו, בשביל להפוך לאחד כזה. אחד כזה בסיפורים ובשירים שיכתבו עליו.

כשאיזה לוחם קטן רוצה להרוג אותו, בייוולף מוריד את המגנים, ואומר לו "בוא תהרוג אותי אם אתה יכול". הבחור המסכן לא מסוגל לתקוף את ביוולף החשוף, ולא עושה כלום. ביוולף אומר אחר כך לאנשיו לשחרר את אותו בחור מסכן, "יש לו סיפור לספר" הוא אומר. הסיפור שהבחור המסכן יספר הוא כמובן לא הסיפור שבאמת קרה. רוב הסיכויים שהוא יספר שהוא ניסה לתקוף את ביוולף המפורסם, אבל לא יכל בגלל שאדם פשוט לא יכול לתקוף את הגיבור הזה.